ביהדות השמחה בלידת בת כמוה כשמחה בלידת בן. גם הצורך להוקיר תודה על הלידה וההריון אינו שונה בין אם מדובר בלידתו של בן ובין אם מדובר בבת.
לאורך הדורות נוצרו כמה וכמה מנהגים שנועדו לסמל הולדתה של בת בכדי שדבר זה לא יעבור או יתקבל כדבר מובן מאליו. בתקופת המשנה והתלמוד נוסד מנהג של נטיעת עץ לאחר הלידה. היו נוטעים עץ ארז לבן ועץ אורן לבת. המשנה במסכת גיטין מספרת כי מענפי אותם העצים היו מכינים את המקלות לנשיאת החופה של בני הזוג בעת נישואיהם. בימי הביניים נוסד מנהג של טקס נתינת שם. הטקס נוסד מתוך צורך שנבע מכך שבעוד שהבנים מקבלים את שמם במהלך טקס ברית המילה, נתינת השם לבת נעשתה בצורה מוצנעת. הטקס כלל מתן השם, ברכת רפואה ליולדת והילדה וסעודת הודיה. חלק מאותו הטקס שרד עד היום כשבנות מקבלות את שמם בבית הכנסת בעת שהאב עולה לתורה, באותה הזדמנות גם מברכים את היולדת והתינוקת בברכת רפואה, כמו כן נהוג לערוך "קידוש" בבית הכנסת בשבת הראשונה להולדת הבת, מתוך הודאה לה’ על חסדו.
בקהילות רבות (בעיקר מיוצאי צפון אפריקה) נוהגים עד היום לערוך טקס בשם זבד הבת. המושג "זבד" מופיע בספר בראשית שם אומרת לאה על אחת מלידותיה: "זבדני אלהים אותי זבד טוב".
"זבד"היא מלה יחידאית במקרא ונהוג לפרש אותה כ"מתנה" או "מתנה טובה". בעדות המזרח העורכים טקס של "זבד הבת" נוהגים במהלכו לתת שם לבת. חשוב לומר כי טקס "זבד הבת" לא התקבע סופית ולכן יש אין סוף דרכים בהם ניתן להוסיף, לסגנן ולעדכן את הטקס על מנת שיהיה כמה שיותר אישי.
לקבלת הדרכה בנושא ולפרטים נוספים פנה אלינו. לחץ כאן, השאר פרטים ונחזור אליך
