מדי שנה בשנה מתקבצים מכל קצוות תבל אלפי שלוחי הרבי מליובאוויטש לכינוס השנתי העולמי. בסופו הם מתייצבים לתמונה הקבוצתית המפורסמת, בחזית בניין 770 באיסטרן פארקוויי, והצלמים עושים מאמצים מיוחדים לתפוס את כולם בעין העדשה.
השנה בשל המצב העולמי הוחלט לקיים השנה לראשונה את כינוס השלוחים העולמי במתכונת וירטואלית מושקעת במיוחד כדי לשמור על בריאות השלוחים ואורחיהם.
בשגרה, ההשתתפות בכינוס הזה כרוכה במאמץ לא פשוט. טיסה ארוכה; אירוח בתנאים שאינם בהכרח הטובים ביותר; שיעורים, דיונים והתוועדויות מבוקר ועד ערב; שבת שאין בה רגע של מנוחה. ויש גם העלות הכספית, המוטלת על כתפיו של כל שליח. כל זה לשם מה? מה תכליתו של המאמץ הגדול הזה, החוזר ונשנֶה מדי שנה בשנה?
של מי ההצלחה
אכן, יש בכינוס דיונים חשובים. מתקיימות סדנאות שנותנות לשלוחים כלים להתמודד עם האתגרים העומדים לפתחם. נישאים נאומים שנותנים השראה ומרחיבים את הדעת. אך כל אלה הם בבחינת רווח עודף מהנקודה המרכזית והעיקרית, שהיא לב-לבו של הכינוס.
במשך השנה כולה כל אחד ואחד מאלפי השלוחים הוא אדם עתיר מעש, הזוכה לכבוד ולהערכה. הוא רב, מנהיג קהילה, מנהל מפעלי תורה וחסד, נואם בחסד, יוזם ומארגן. כל אלה עלולים לטשטש ולעמעם את מהותו האמיתית ואת מקור כוחו והצלחתו – היותו שליח.
זו תכליתו העיקרית של הכינוס. כאן השלוחים חוזרים אל נקודת המוצא שלהם. הם מצטופפים יחד בבית המדרש הגדול, במקום שבו הרבי התפלל והרביץ תורה במשך עשרות שנים. הם עולים להשתטח על ציונו, שופכים את לבם ומביאים עמם אלפי פתקי בקשות מבני עירם וקהילתם. הם מאירים מחדש בנפשם את נקודת השליחות, את ההכרה ש"שלוחו של אדם כמותו".
בכינוס הזה כל שליח נזכר מחדש שאין הוא פועל מכוחו שלו. הצלחתו אינה נובעת מחכמתו ומכישרונותיו. הוא שליח. הוא מסור בכל לבו למשלח, וזה סוד הברכה השורה במעשיו. פתגם נפוץ בקרב השלוחים קובע ששליח צריך לייחס את הצלחותיו למשלח ואת כישלונותיו לעצמו; לא להפך.
סולם ערכים אחר
ההתחברות לנקודה הזאת חיונית להמשך פעילותו של השליח. הסכנה האורבת לפתחו היא שיהפוך לעסקן, לאדם בעל משרה ותואר, הגדרות תפקיד ותנאי עבודה. אין שום רע בכך, אבל שליח מייצג עולם מושגים אחר. השליח אינו חושב על עצמו. אין לו הגדרות תפקיד ושעות עבודה. הוא שליח!
לא קל להיות שליח. העולם כולו מתנהל על-פי סולם ערכים אחר. בני-אדם מחפשים את מה שטוב להם ואת מה שיקדם אותם. הם חושבים על כסף, על מעמד, על סיפוק אישי, על מיצוי כישרונותיהם. השליח חושב על השליחות. המאוויים האישיים שלו אינם אמורים למלא תפקיד. יש שליחות והוא שליח.
אבל ההתבטלות הזאת היא דווקא ההופכת את השליח לבעל יכולות אדירות כל-כך. כל שליח מכיר את הסיפור על אחד מראשוני השלוחים שנתבקש למלא משימה מסוימת וחזר אל הרבי ואמר שאין הוא מצליח לעשות את הדבר. שאל אותו הרבי: "לוּ אני הייתי הולך לשם, האם לדעתך הייתי מצליח לעשות זאת?". השיב השליח מיד: "ודאי". אמר לו הרבי: "כשאתה הולך, הרי זה כאילו אני הולך"!
