קצר ולעניין

האדמו"ר מצאנז, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם, היה במחנה-עבודה גרמני אשר שוחרר על-ידי צבאות בעלות-הברית, בפיקודו של הגנרל האמריקני אייזנהאואר. הרבי ביקש

מה ענה רבי מאיר שפירא לעשיר כשלגלג שאיננו זקוק לישיבות: "לא בניי ולא נכדיי ילמדו בישיבות"

כולו מלא נוצות, וקורי השינה בפניו. הכול הביטו בו בתימהון והוא נעשה ללעג ולקלס. אפילו הילדים צחקו לו, עד שרצה

כשנתמנה המגיד ממזריטש לממלא מקומו של הבעש"ט, עסק מטבע הדברים גם במצוקותיהם הגשמיות של המוני העם. הללו באו אליו בהמוניהם,

כשהזכיר את שמות בני-משפחתו, שאלו לפתע הרבי: "מה מצב רגלה של אשתך?". תהה הקצין: "רגל?! איזו רגל?!"…

כשהומצאה הרכבת ורכבות החלו לנוע על מסילות הברזל, ישבו חסידים ודיברו בהתפעלות על ההמצאה החדשה…

"אני, לפני ה’יחידות’ נותן צדקה ומתפלל לקב"ה שעצתי תצליח, ואנשים נכנסים ושואלים שאלות כלאחר-יד"…

ביקש העיוור שיוליכנו לביתו. דחהו האיש באומרו: "עדיין לא סיימתי את אמירת הקינות ואיני יכול לקחתך עכשיו לביתך"…

לי אין מאומה, ואילו לך, ריבונו-של-עולם, הלוא יש גן-עדן. תן אפוא מטעמו של גן-העדן בדייסה העלובה שלי"