אודליה מימון

מה עושים עם המילים שאין להם כיסוי במציאות? האם עדיף שלא לומר אותן בכלל? חשוב להדגיש כי כמעט תמיד המילים

מבחוץ נראה שהכל טוב, חברות. משפחה, לימודים, אבל בנפש שלי פשוט קשה לי וכואב. ואני מרגישה שאף אחד לא מבין…

לא משנה כמה פישלנו או אכזבנו, זה הזמן לצאת לדרך חדשה. לבקש אחרת, לרצות אחרת, ולהאמין בכוח שלנו להתחדש. מה

ככל שנשקיע בחיזוק האהבה בנינו, כך נצליח לצמצם מראש את תדירות המריבות ואת עוצמתן. האהבה נותנת לנו כוח לוותר, "לדלג",

גדלתי במשפחה "קרה". משפחה שבה לא אומרים מחמאות, לא מילים טובות, וגם לא מדברים על רגשות. לאחרונה אני מרגיש שאשתי

העולם שלנו מלא בכאב. אנשים הסובלים מייסורי נפש למיניהם, מכאבים של ייסורי גוף. צער על זוגיות מרוחקת, על בדידות, על

אין לנו יכולת לשלוט בביקורת שנקבל. איננו יכולים לוודא מראש שכל ביקורת שנקבל תאמר בטון חם, אוהב ומפרגן. איננו יכולים

כשהתעודה מגיעה לידנו, על מה אנחנו מסתכלים קודם? על הציון באנגלית, או על ההתנהגות? ובעיקר, ממה אנו מתפעלים יותר, ממילות

בדור האינטנסיבי שלנו, נדמה שהלחץ והמתח הוא חלק מהתמודדות של כולנו כמעט. יש פעמים בהם הלחץ הוא דבר חיובי המקדם

הבן שלי, ילד בן 8, אמר לי אתמול בערב, שהוא לא אוהב את אמא. לא ידעתי מה לענות, והאמת שגם