יום הכיפורים

לפתע נשמעה שריקת המפקד, אזעקה לפעילות. ’חמש דקות על הג’יפים!’. את המחזור הנחתי תחת מושב הנהג, ומיד פתחנו בדהרה דרומה

כשפקח את עיניו ראה מראה שלא שכח כל ימיו: שלושת הקצינים הקשוחים עמדו שפופים, בעיניים עצומות, והתייפחו כילדים

הצטרפו האחים וראו, הפלא ופלא! הם קראו.הנה ארמון המלך! אך מה זה? בכי ומספד? מה קורה? הם המשיכו וראו כי

ואז… לפתע יש רוח סערה. הכל מסביבנו רוקד, לא יציב, לא ברור. ושוב, אנחנו מעדיפים ללכת לישון. להתעלם. לעצום עיניים..

ישבתי על הכורסא בסלון הבית, ובמקום להרבות במלל, פיזמתי לעצמי באופן שגם הסובב ישמע, את אחד מניגוניו הידועים של רבנו