מבוא
גברת רות צוקר, מחברת הניתוח הגרפולוגי הזה של כתב-יד אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, הינה חוקרת שחוות דעתה שימשה שנים רבות יסוד להכרעות בתי-דין ובתי-משפט בישראל. היא למדה את תורת הגרפולוגיה מפי הפרופסור ג. א. מאגנאט, נשיא ארגון הגרפולוגים בז'נבה שבשוויץ, ואחדים ממחקריה הגרפולוגיים על סופרים, חדשים גם ישנים, נתפרסמו בירחונים מקצועיים בלועזית וקנו להם שם.
כאשר בקשתי אותה לערוך ניתוח גרפולוגי זה, עוד לא ידעה עברית כלל, מלבד צורת האותיות בלבד, ולא הבינה את פירוש המילים. כמו כן בחנתי אותה יפה ונוכחתי כי לא היה לה אז כל מושג על אישיותו של אדמו"ר הזקן, לא על תולדותיו ולא על תפקידו בעולם הרוחני של היהדות. כל כתיבתה זאת לא הייתה אלא על יסוד ניתוח האותיות בלבד ולא סיפרה אלא את אשר סיפרו לה האותיות.
המחקר נעשה על יסוד צלום של כתב-יד אוטנטי, שקבלתי לצורך זה מידי האדמו"ר מליובאוויטש, שגם קרא את הניתוח הזה והסכים לפרסמו.
בשעת תרגומי את מחקרה מאנגלית לעברית, לא ניסיתי לחפש למונחים שלה לבושים המקובלים בספרות החסידות, אלא נזהרתי יותר, שהמונחים יישארו בפשטותם, כפי שהיא השתמשה בהם.
שניאור זלמן שזר
המחקר
הגרפולוג העומד בפני כתב-יד מופלא זה, רואה את עצמו במבוכה רבה. הוא אינו יודע איך למצוא במילונו המודרני, את המונחים ההולמים כדי לתאר כראוי את האישיות המתגלית מתוך האותיות של הפקסימיליה הנחקרת, בשל המרחק העצום של מנטליות, של זמן ושל ממדי הגדלות.
קושי נוסף בניתוח זה הוא המחסור בחומר כתוב. כל המחקר הנוכחי בנוי לא על מקור כי-אם על צילום של תעודה. על כן אי-אפשר יהיה להקיף את כל גדלותה של אישיות הכותב. ישמשו נא הדברים האלה מעין הסבר והתנצלות.
הרושם הראשון המתקבל מתוך עיון בכתב-היד הוא, כי לפניך דמות עצומה, נשגבה, מזעזעת. מתגלית התפעלות והערצה עזה לאישיות, שהייתה איתנה מאוד ומסוגלת להיות תמיד נתונה תחת השפעת יראת הכבוד בפני השראת כוחות טרנסצנדנטליים1. המחבר, כנראה, היה מסוגל להתייצב בפני ההתמודדות של שתי השאיפות המקבילות, ששררו בתוך נפשו, התמודדות שהייתה אולי מביאה אדם קטן הימנו, לידי טרוף הדעת.
השאיפה האחת – לפתח את כל חושיו, ואת כל חיוניותו האישית והפיסית לכוח רב ושלם, עד שישמשו לו בסיס מוצק ואיתן.
והשאיפה השניה – להעלות ללא רחם את כל היסודות הצומחים ונובעים מתוך בסיס זה, ולהאצילם לרוחני בלבד. להרים את כל הכוחות האלה, של עזוז החושים הראשונים מתוך 'טבעיותם הנמוכה', ולהעמידם – כהתלהבות נאצלת – לשרותן ולמרותן של המטרות הרוחניות.
על-ידי סובלימציה2 זו, הוא בכל זאת לא שחרר את עצמו מהמשקל הארצי שלו, ומהאחריות בפני הארציות הרובצת עליו. והוא, כאילו, הגיע להסתכלות הפנימית על-ידי התעוררות הרצונות המשולהבים שלו, שהיו מרימים אותו מעל לרמה הארצית, שבה הם הודלקו. אולם, הוא מעולם לא שכח את מוצאם, וקיבל את המקור הזה, מתוך ענווה ופשטות אצילה.
הוא צנוע למדי כדי להכיר בו, ודינמי ונועז למדי כדי להפליג מאליו ומעלה ולהשאירו מאחור. והוא היה חוזר ושב אליו כאל שורש ובטבעיות, ולא, כפי שאפשר היה להניח, מתוך הרגשת ההגבלה של מעופו, או מתוך רגש של נפילה, חלילה.
ההתלהבות האי-רציונאלית הזאת המתגלית בכתב-היד, מתוך העמדת כל אישיותו לרשות העבודה לשם המטרות הרוחניות, הייתה, כנראה, מאוזנת תמיד על-ידי הגיון רציונאלי רב עצמה, ועל-ידי כוח שיפוט שלא ידע רחם.
הוא, כנראה, חי תמיד תחת פקודה חמורה, כמעט צו-עליון, להוריד לאדמה את ההתבוננות הטרנסצדנטית, שלא הייתה, כפי שאפשר היה להניח – ניתנת לו מגבוה כמתנת חינם, כי אם נכבשה לו על-ידו במאבק כביר. ואת התבוננותו זאת היה שומה עליו למלא תוכן מוחשי, מחייב ותמציתי, למען אהבתו את הבריות ואת כל היקום.
כתב-היד מעיד על חמימות התענינותו הבלתי פוסקת, שכנראה דחפה אותו לחפש ולמצוא את הקשר ההדוק ביותר שבין אנושות, כלומר בין היקום ככללות, ולבין התבוננותו הוא לתוך העולם הנאצל. מתוך כבושו המוצלח הזה, נבעה, כנראה, גאותו השקטה והאיתנה, אשר בכתב-יד זה, קשורה עם מידת-הענווה, ועם פשטות חסרת כל גינונים, ומכיוון שהנטיה שלו הייתה דרוכה לקראת המחשה, הוא אף שאף לדעת את העולם, להבינו הבנה שיטתית ומדויקת, מבלי לחשוש לא מפני ניגודים, ולא מפני סודיות, ולהפגש גם עם דברים בלתי מוסברים, בהעזה של פשטות. ואם על אף כל חיפושיו המדוקדקים נתקל בדבר שאי-אפשר היה לו להסביר, הוא, כנראה, קבל אותו מתוך ענווה כהוראה מגבוה, ללא כל התמרדות. את מבטחו האחרון הוא שם, כנראה, בענוותנותו יותר מאשר בחכמתו.
אבל אפשר מאוד, כי כישרונו העז להנהגה אסר עליו להופיע בצבור רק כעניו בלבד. הוא, כנראה, שאף להיות – ולהיות תמיד יותר ויותר – 'עמוד התווך' בציבורו ומשענת איתנה לאחרים. כתב-היד מעיד על מוצקות מוחלטת, על איתנות זקיפה, שאפשרה לו להגיע לכך.
יותר משהיה לו הרצון להושיט את ידו לעזור לרעהו ולנהלו – היה הרצון להגן בידו על רעהו. שתי הנטיות היו חזקות מאוד ואינסטינקטיביות אצלו, והוא היה חש בקרבו את הפקודה הגורלית לעמודאיתן, כמופת מוצק לכל הנאמנים לו. אך השליחות 'לשמש מופת' לא הייתה יכולה להישאר מידה פסיבית בתוך אישיות אקטיבית כמוהו. העובדה שהיה ענק רוחני, מוכרחה הייתה גם להבשיל פריממשי, בצורת מתן עצות, הושטת עזרה רחבת לב, והנהגה ציבורית פעילה.
לפעמים היה, כנראה, נאבק במסתרים עם הרצון 'לרדת מטה' אל רמתם של האנשים המסובבים אותו. ולפעמים גם נטה בחסדו להשלים עם רצונו זה, ואף לתת ביטוי, בכל המתיקות הפיוטית המיוחדת לו. אולם תמיד – רק על מנת לחזור מיד ולשוב אל מרחקו האינסופי. התרחקותו זאת הייתה מעין צלילתו של אמודאי לתוך התהום, שהייתה מוארת על-ידי זוהרים של התגלות ועל-ידי אושר שאין לו סוף.
דבר היותו נדחף לקראת הבריות, אין פירושו שהוא הזדהה תמיד עם הבריות. הוא היה, באיזה אופן שהוא, מובדל מאוד מהם מלהיות זהה אתם, ובכל זאת היה תמיד חדור אהבה רבה אליהם והבנה לנפשם. אהבתו לחברו עשתה אותו לאיש רב-סבלנות, כמו שהיה חסר כל סבלנות כלפי עצמו.
כלפי עצמו התנהג אך ורק לפי החוקים שהוא קיבל על עצמו. ואת הכללים הללו קבע, לפי כל המחקרים והחיפושים האכזריים שלו, והוא חי לפיהם בכל ההתמדה האופיינית לו, אבל בכל ההתלהבות הראשונית המזעזעת.
כתב-ידו מגלה, כי בכל מחקריו וחיפושיו הפנימיים, הוא הטיל על עצמו להשגיח השגחה מעולה וקפדנית על דמיונו הפורה והעז. כל חיוניותו ופוריותו של דמיונו (שהייתה ודאי אצל אדם אחד, קטן ממנו, מביאה לדרכים צדדיות של יצירה ספרותית או אמנותית, אולי חשובות כשהן לעצמן) הכריחה אותו להתייחס בהסתייגות חמורה לחזיונותיו.
היה לו כשרון רב לחוויות של שירה. לעתים רחוקות מאוד, היה הוא גם מרשה לעצמו להתמסר למצבי רוח נעימים, מיישנים. אבל, לרצונו, התמכר כל כולו ל'נזירות קדושה', התמסר לה בכל לבו ובנפשו, ובקושי התיר לעצמו להיפרד הימנה לשעה קלה. קשה להכריע (בשל חוסר החומר) אם הוא מעצמו היה שואף ללא קץ לחתור לקראת האמת האמיתית, או אם הוא נדחף לכך על-ידי צו חמור מגבוה.
כנראה, שני הדברים נכונים: בתקופות שונות של חייו היה, כנראה, מלא כיסופים להשתלמות, והיה אחוז ומוטרד על-ידי שאיפה פנימית להגיע להשתלמות זו. בתקופות אחרות מעיד כתב-ידו על יחס פנימי שגזר עליו להעיז, ולא להסתפק ברוחניות פחות מושלמת מזו, שאפשר לבן-אדם להשיג, לפי מושגיו.
המחבר היה מלא על גדותיו שאיפה לאמונה חיובית, ובכל זאת הוא לא היה בשום פנים, אץ להאמין, ולא היה נוח לאופטימיות. יותר מכל בן-אדם רגיל, ראה את הצד האפל אשר בנפש האדם וטבעו, ולא עצם עיניו מלראות את המציאות כמו שהיא, על אף כל מומיה המבטלים כל אשליה. אבל שום דבר לא היה רחוק ממנו, כמו קלות-האמונה. בכל מה שהעלתה דעתו הרחבה והגדולה הוא תמיד העמיד את זה לעומת זה, גם את הטוב וגם את הרע. בהתמודדות הזאת שבין שניהם היה הוא מוכן לקבל על עצמו כל מבחן ולהתיצב בפני כל מאבק. ובשעה שחיוניותו העצומה השתמשה באופן פעיל מאוד בכל העיקרים הטובים – הרי ישרנותו ואיתנותו, רציניותו וכנותו עם עצמו, נצחו כל האפל והרע. התמודדות זו בין הטוב ובין הרע לא הייתה רק מלחמה תיאורטית בתוך נפשו. היה זה לו צו פנימי לא לקבל את הרע, אבל תמיד לשכלל את היש, להעלותו ולהאירו – זה היה אחד מקוי היסוד של אפיו.
קו זה, כנראה גרם לו להעיז ולנסות דברים, שנראו גם לו לפעמים לבלתי אפשריים. הוא קיבל את היחס הטהור והתמים הזה כדבר שבחוק, משום שדבר זה הוכח לו בשעה מסויימת לצודק, לדתי, לעיקרי מאוד, לעשותו. במאמציו אלה של השתלטות על הבלתי-אפשרי, היה הוא מסוגל לעקוף את הבלתי-אפשרי, או לבטלו ולהתעלם הימנו. אחר, פחות גדול ממנו, היה ודאי נרתע מן הבלתי אפשרויות הללו, או היה אפילו כושל תחתיהן. זאת ההעזה האי-רציונלית המיוחדת שלו, הייתה פרי הרגשתו המתמדת כי הוא חי תחת השגחת החוק העליון, חוק שהוא לא רק קיבל אותו ללא תנאי, כי אם גם עבד לו בהתמדה ובשמחה. קבלת עול החוק והאמונה בו, שמרה עליו מכל ספקנות. כתב-ידו מוצק למדי, ללמדנו שהוא חש את עצמו מבוטח תחת כנפי משטר עליון, שהוא גם היה מובן לו, הודות לשכלו המקיף.
אולם מה הוא הדבר, שגרם לו למאבק תמידי זה, אשר עקבותיו נשמרו בכתיבת ידו? מאבק זה, כנראה, נגרם לו על-ידי כל דבר אי-רציונלי, הנמצא מחוץ לגדר הבנת בן-אדם בשעה שהוא נדחף בעוז רוח להבין גם את הנאצל ביותר. ובכל עוז מאוייו שאף לאור בנצלו את כל עצמת הגיונו וכוח התבוננותו, מתוך חוסר כל אמון לדמיון ולאמונה עיוורת. תמיד התאמץ לצלול ולהגיע להבנת מעמקי התמצית של הדברים והרעיונות.
ועל אף עקבות אלו של מאבק, מעיד כתב-היד על משמעת פנימית חזקה מאוד, שכנראה תפסה את מקום המאבק ההוא, במשך השנים של התבגרותו האישית. מה שהייתה לו בימי נעוריו כתנועה רבת יצרים, הייתה לו אחר-כך לקבלת עול וליצירה פוריה. מה שהיה פעם בקרבו מצורף לשאיפה ולפעלתנות מתמידה, גמל אחר-כך להבנה ולשקט, להקשבה חרישית, לאהבת המסורת, ולסבלנות של יצירה על יסודותיה.
בתוך אישיותו המבוגרת של המחבר, לא היה יותר כל צורך להתמודד עם הרצונות, אבל ההתיצבות נגד ההתנגדות מבחוץ, נשארה לו כנראה בכל תקפה. אישיותו של המחבר הייתה איתנה למדי כדי שלא להיכנע בפני כל העולם שבחוץ.
כתב-היד, לפי טיבו, אינו יכול לפתור את החידה: מה היה בקרבו גדול ממה – רצונו להעניק משלו לאחרים, לתת לאחרים מחזיונותיו ומאצילות התבוננותו ההתלהבותית; או סגולתו המופלאה שכבש לו, להקדיש את עצמו במידה אין-סופית לאין-סוף עצמו.
