אחד מהרבנים שהותירו בי רושם בל ימחה עת למדתי בישיבת תומכי תמימים בלוד, הוא המשפיע החסידי ר’ משה שלמה (משה…) לויטין שיחי’, רבות אפשר לכתוב על הדמות האגדית של יהודי אמיתי עובד בלי פוזות ובלי פרסומות בשקט ובהצנע דוגמא של חסיד.
להלן סיפור אותו שמעתי ממנו באחת ההתוועדויות הראשונות בישיבה בתחילת חודש אלול שלא ישכח ממני:
בכפר אחד התגורר יהודי איש עסקים מצליח ועשיר גדול, אך היהודי הלז לא ידע קרוא וכתוב (כנראה שהפסוק “לא לחכמים לחם” נאמר עליו).
אותו עשיר היה מעסיק בשכר יהודי שהיה קורא עבורו את המכתבים ואת המאזנים הכלכליים. פעם אחת בסוף החודש ביקש העשיר מ”החכם” לקרוא באוזניו את המאזן החודשי.
הלה קרא את המאזן שהיה לא מרנין במיוחד, משסיים לקרוא נפל העשיר מתעלף.
שאל המשפיע: הרי ה”חכם” קרא, ומדוע העשיר התעלף? וענה, כי זה שלו, אז זה אכפת לו.
הרבה דברים בחיינו הרוחניים אנו מחליקים בתירוצים מתירוצים שונים, תירוצים נכונים ואמיתיים אך תירוצים שלא יספקו לנו את הסחורה. ראיתם פעם בעל עסק? הוא לא מסוגל לשבת או לעמוד על עומדו, הוא חייב להזיז עניינים, לקדם, לייעל, להביא עוד קליינטים. שום תירוץ בעולם לא יעצור אותו, זה הביזנעס שלו. וגם כשהוא נכשל הוא לא מחפש להצדיק את עצמו למה זה קרה, כי זה לא יעזור לו כלום.
היידישקייט (היהדות) זה החיים והביזנעס שלנו, אם נתייחס לזה כך הכל יראה אחרת, נפסיק לחפש תירוצים ואשמים, נתחיל לחפש הצלחות. נפסיק לספור את הדקות שהתפללנו ולמדנו, נפסיק לספור את הישגנו במצוות ומעשים טובים, נרצה רק דבר אחד את התוצאה בשטח.
וכמו בביזנעס, לא משתדלים מעט וזהו. מנסים ומנסים עד ואחרי זוב דם, עד השגת המטרה, אנו לא נרים ידיים לפני, לא נרדם בעמידה, נעשה עוד ועוד בלי לנוח ובלי להתעייף, עד להשגת המטרה כי אנו הבוסים במשימה, זה שלנו!