שעתיים במחיצת הרבי מליובאוויטש

“דומני, כי גיליתי את התשובה. סוף-סוף נדמה לי כי אני יודעת מי אני. לא ישנתי עדיין. אני עייפה אך מאושרת. האיש הזה פתח לפני את הדלת לחיים חדשים”.

“ביקרתי אצל הרבי מליובאוויטש. ביליתי שעתיים במחיצתו”.

“ההשפעה היתה ללא גבול. אינני שומרת-מצוות במובן המסורתי, כוונתי לומר, אבל, אני מאמינה בהשגחה. אני מאמינה בכוח העליון המנחה אותנו, את העם היהודי. זכיתי לחינוך יהודי יסודי ביותר בקובנה; וכשפגשתי ברבי מליובאוויטש, הבינותי לפתע כיצד הצליחו היהודים להיוותר בחיים, ליצור בעצם ימי השחור של הגלות.

“היו אלה אנשים גדולים כמוהו שהנהיגו אותנו, אשר איפשרו לנו לעמוד מול האתגר, להמשיך להיאבק ולהיוותר בחיים… לא לוותר לעולם, אפילו כשכל הסיכויים הם נגדנו.

“שאלתי את הרבי, האם עלי להמשיך ולשיר. בהרימו עיניו העמוקות, היפות, הוא אמר: כן, המשיכי לשיר. הייתי נדהמת, כי לא ציפיתי לכך, שרב חסידי יתמוך בכך שאני אשיר. בראותו את ההבעה על פני התחייך ואמר: אולי אין אני צריך לומר לאשה “שירי” אבל – את צריכה להמשיך.

“אני אוהבת מנגינות חסידיות. הן מלאות תיקווה. צרורה בתוכן נישמת עמנו. וזה נכון גם לגבי פולקלור חסידי. שירי המתנגדים משעממים אותי.

“השירים החסידיים הם אדירים, הם מבטאים את הדאגה, את התקווה היהודית ואת הכיסופים. הם מדברים מהלב, גוססים ומלאים השראה בעת-ובעונה-אחת. המתנגדים שרים שירים קרים. אין להם משמעות. הם אינם נוגעים לתוך תוכך, אין בהם הדר.

“ראה, עליך לזכור ששוב אינני באביב חיי. שלושה רבעים מחיי חלפו. אי-אפשר להחזירם. נכנסתי לעולם חדש. עומדות בפני שאלות כה רבות, בעיות כה רבות. אני מנסה למצוא את דרכי.

“מהיום בו עזבתי את רוסיה אני משוחחת עם אנשים שאני חושבת כי ייתנו בידי מפתח, אך עד כה הם לא הבינוני. אף אחד לא.

“עתה יכולה אני לומר, כי האחד והיחיד שהבין אותי הוא הרבי. הו, איזו אישיות, איזה ענק…

“היו לי ספיקות בנידון. אולם, כשביקרתי אצל הרבי מליובאוויטש, ידעתי מיד כי צדקתי לאורך כל הדרך, כך אמר לי הרבי. הוא אישיות נפלאה. כל כך פשוט, כל-כך עמוק. יש בו חום כזה, שעוטף אותך. אתה מתמלא הרגשה של ילד, הנמצא ליד אביו האהוב. אני בכיתי שם…

“בחוץ ירד שלג. עבר זמן רב למדי עד שהגענו לברוקלין. עד אז לא הייתי אף פעם בברוקלין. נכנסנו לחדרו בחצות. הדבר המדהים ביותר שקרה היה, שלא רק אני נכבשתי – גם הוא, ‘הגוי’ הזה (היא הצביעה על המנצח שלה, יצחק גריציאני). אתה יודע, ה’גוי’ הזה לא פגש אף פעם רבי בחייו. הוא יהודי בולגרי, מתבולל גמור, אינו יודע דבר. והוא בא רק כדי לראות. ועכשיו, כל מה שהוא מדבר זה על הרבי, על הרבי, על הרבי…”

גם ה’גויים’ בתזמורת בכו

גרציאני העלה חיוך על שפתיו והמשיך את המונולוג שלה.

“לא הייתי מאמין אף פעם שיש אדם כזה. לא האמנתי, כי בימינו יכולים להיות נביאים, אנשים קדושים. מבין אתה, אני ‘גוי’ מוחלט, איני יודע דבר וחצי דבר על יהדות. מימי לא למדתי תנ”ך או תלמוד. אני מוסיקאי. ואז, פתאום, נחמה אמרה, בוא נלך… נלך להיפגש עם הרבי. הייתי ספקני, אבל הלכתי.

“מהרגע שנכנסנו – הרבי שאלני אם אני מבין אידיש והשבתי שאני מבין – ישבתי בפה פעור והאזנתי. לאיש הזה יש מידה גדושה של שכל-ישר. הוא מבין מייד מה שאתה אומר. הוא יודע הכל. על מוסיקה, על אמנות, על הצבא ועל היהודים בכל מקום”.

כל זה מעניין מאוד, אמרתי, אבל, מה בדיוק אמר הרבי שהשפיע עליך כל כך?

גרציאני הביט בנחמה והיא הביטה בו. הם ציפו לשאלה זו. הכל שאלו אותם אותה שאלה, כל אימת שסיפרו על פגישתם עם הרבי מליובאוויטש. שניהם החלו משיבים יחדיו.

“אין מלים בפינו. אי-אפשר לומר במלים מה בדיוק קרה. שוחחנו על דברים רבים. יהודי רוסיה וישראל, הגלות, התקומה”.

“הרגשתי עצמי חופשייה”, אמרה נחמה, “דיברתי אליו על כל מה שבא לראשי. תגובתו המריצה אותי להמשיך ולהמשיך. אבל, זה לא היה רק תוכן שיחתנו. היתה זו הנוכחות המלכותית, שסגרה עלי מכל עבר. האווירה. הרגשתי כיצד החיים רוחשים בתוכי.

הכסף אינו מעניין אותי!

“ככלות הכל, אני עייפה, מאוד עייפה. עשרים שנות שירה ונסיעות ברחבי רוסיה. ואחר-כך עזבתי את העולם היחידי שהכרתי ונסעתי לישראל. באתי לעולם חדש ולא יכולתי לגלות את עצמי. שנה אחרונה זו היתה כמו חלום אפל.

“כל חיי היה לי רק רצון אחד – להיות עם עמי בישראל, להילחם לצדו, להיאבק יחד עמו, להיות שותף לשמחותיו ולצערו.

“לבסוף, עזר לי אלוקים וחלומי נתגשם. אני בישראל. קבלת פנים גדולה. אולמות-קונצרטים גדושים אדם, מחיאות-כפיים סוערות. קבלות-פנים, עתונאים, ראדיו, כסף, הכל. אני חופשיה. אך חשתי ריקנות. משהו חסר לי. לא ידעתי מי אני. מה מגמת חיי. באיזו דרך אבחר. ואז, באתי לאמריקה הגדולה. ברוסיה היו לי כמה ידידים, שהיו דתיים-אדוקים. כשהיו לי צרות נהגתי לבוא אליהם. לדבר ולבכות. וזה היה עוזר. כאן לא היו לי ידידים כאלה. אז ביקשתי לראות את הרבי. לפתע, נראה כי יש תשובות לשאלותי. אני מרגישה מי אני. יש טעם לחיים – והמאבק כדאי”.

גרציאני הפסיק את שטף דבריה.

“אילו נכחת בקונצרט, ימים אחדים אחרי פגישתנו עם הרבי! אף פעם לא ראיתיה שרה ככה. כולם הרגישו בזה. הגויים בתזמורת בכו. גם אני בכיתי. הקהל היה נרגש כפי שלא היה נרגש אף פעם.

אחרי הקונצרט שאלתי את נחמה, מה קרה לה. ידעתי שזה היה הרבי – והיא אישרה זאת. זה כוחו של הרבי. היא אמרה לי, כי לא הרגישה אף פעם ככה קודם לכן”. היא חוזרת אל פגישתה עם הרבי מליובאוויטש.

עיניה נוצצות מהתרגשות, כשהיא נזכרת ב”פגישה זו שלא תישכח, באמצע הלילה”.

היא סיפרה לרבי על מאבקם העקשני של הצעירים היהודים ברוסיה כדי לעלות לישראל, כדי להסתפח אל העם היהודי ולהתמזג עימו.

“דור זה אינו פוחד”, היא אומרת. הם מוכנים להסתכן – והם מסתכנים. והם מנהלים מאבק מרגש, אך מלא החלטיות, כדי להבטיח לעצמם את זהותם היהודית, כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה היהודית ועל האמונה היהודית, כדי להתאחד עם יהודי ישראל”.

נחמה הראתה לרבי מכתב שאך זה קיבלה ממשורר יהודי במוסקבה, שביקש ממנה לעזור לו בהסדרת עלייתו לישראל.

היא שאלה את הרבי, מה עליה לעשות בנידון. האם יש טעם לקיים הפגנות המוניות, לארגן מחאות, אסיפות? הרבי אמר, כי לדעתו אין זה הדבר הנבון שיש לעשותו. לא זו הדרך לעזור ליהודי רוסיה. במקום זאת המליץ בפניה לנצל קשרים פרטיים עם אישים בעלי השפעה, כדי לקדם את יציאת היהודים מרוסיה.

כשטענה בפניו, שהפגנות פומביות הוכיחו יעילותן, התנגד הרבי לדעתה, בעדינות אך בתוקף. הוא אמר, כי דעת-הקהל העולמית פשוט אינה מניבה את התוצאות שכולנו מקווים להן.

“היינו עדים לטרוריזם, כשטרוריסטים ערביים חטפו מטוס-נוסעים אמריקני ואילצוהו לנחות בסוריה. שני ישראלים חפים-מפשע נכלאו. כל העולם מחה, או”ם, ה’סטייט דיפארטמנט’, האיטלקים. היו עשרות הפגנות בכל בירה בעולם, אבל, הסורים לא זו מעמדתם אפילו צעד קטן. הם סירבו לאפשר ליהודים לצאת, עד שהישראלים יסכימו לשחרר 13 טרוריסטים. שום דבר לא עזר. סוריה אפילו כובדה בכך, שנבחרה למועצת-הביטחון של האו”ם. אם כך, אם דמשק אינה דואגת כלל ליוקרתה, האם את חושבת שהקרמלין דואג ליוקרתו שלו? לעומת זאת, ההפגנות עלולות לערער את המצב העדין. על כן, אם תשאלי לעצתי”, אמר הרבי, “הרי שאני ממליץ על פעולה במישור הפרטי, במקום מחאות פומביות”.

כשאמרה לרבי, שיהודי רוסיה תובעים מאיתנו כי נזעק בקולי-קולות למענם ושאלה כיצד נוכל להתעלם ממישאלתם, השיב הרבי:

“יש פתגם יהודי שאומר: אל תשאל את החולה – שאל את הרופא. יהודי רוסיה הם אלה הדורשים טיפול. כואב להם – והם צועקים. אנחנו כאן הרופאים. עלינו להעריך כיצד ניתן לעזור להם בצרתם בצורה הנאותה ביותר. איזו רפואה תהיה הטובה ביותר אנחנו צריכים להעריך, אם הפגנות הן הדרך הטובה יותר, תוך הסתכנות בהרגזת הדוב הרוסי, או שמא טובה יותר דרך הלחץ הפרטי, באמצעות אישים בעלי השפעה. שלקולם משקל והשפעה על המנהיגים הסובייטים.

“סבורני, כי הדרך השנייה מתאימה יותר, בייחוד לאחר שנוכחנו כי ההפגנות אינן מביאות לתוצאות המקוות. המקרה עם סוריה הדגיש זאת ואני סבור כי עלינו ללמוד מהנסיון”.