בפרשתנו התורה מפרטת את גבולות הארץ: "זאת הארץ אשר תיפול לכם… ארץ כנען לגבולותיה". בעיון בפירוש רש"י אנו מבחינים בדבר הטעון הסבר: בעוד התורה משתמשת בביטויים ’גבול’, ’גבולות’, רש"י מעדיף את הביטוי ’מֶצֶר’. למשל: על הפסוק "ונסב לכם הגבול" מפרש רש"י: "כל מקום שנאמר ונסב או ויצא, מלמד שלא היה המֶצֶר שווה… יוצא המֶצֶר… ועובר המֶצֶר.. לפנים מן המֶצֶר".
למה רש"י משנה מלשון הפסוק ומעדיף את הביטוי ’מֶצֶר’, והלוא ’גבול’ היא מילה רגילה בחומש, וגם רש"י עצמו פירשהּ כמה וכמה פעמים. למשל, את הפסוק "היוצא מגבול האמורי" מפרש רש"י: "לשון קצה וסוף". למה אפוא הוא נוקט את הביטוי ’מֶצֶר’, המופיע פעמיים בלבד בכל התנ"ך, וגם זה לא בחמשת חומשי התורה?
קו הגבול
ההסבר בפשטות הוא, שהמילה ’גבול’ יש לה שני מובנים: הראשון, הקו המפריד בין השטחים, היינו קצה השטח; השני, השטח עצמו שבתוך התחום, כפי הפסוק: "אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" – וכאן הכוונה במילה ’גבולך’ היא לכל שטחה של מצרים (ולא רק לקו-הגבול שמקיף את שטח מצרים).
לכן דייק כאן רש"י ונקט את הביטוי ’מֶצֶר’, שכן כאשר התורה מדברת על גבולות הארץ, אין כוונתה לשטח שבתוך הגבול, אלא לקו המפריד בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ. כאן הקב"ה מוסר לבני-ישראל את הקו המדוייק של קצה הארץ, והביטוי המתאים לתיאור הקו הזה הוא ’מֶצֶר’.
הגבלה לקדושה
ידוע שבדברי רש"י נרמזו גם עניינים מופלאים, על-פי הרמז והדרש. גם ידועים דברי השל"ה, שפרשיות התורה שייכות לזמן שבו קוראים אותן. והנה רש"י בוחר להשתמש בביטוי ’מֶצֶר’ בפרשת מסעי, הנקראת תמיד בתוך ימי בין-המצרים.
לכאורה אלה דברים מנוגדים זה לזה – ה’מְצָרים’ שבפרשה עוסקים בגבולות הארץ, ואילו ימי בין-המצרים מבטאים את החורבן והגלות. אולם בעומק העניין הדברים קשורים זה לזה. איך יכול להיות מצב של ’בין-המצרים’ (עניין של חורבן וגלות)? – משום שיש ’מֶצֶר’ לקדושת הארץ. אילו הייתה הקדושה בשלמות, היא הייתה מתפשטת בכל העולם, ולא היה מקום לעניין של גלות. רק כאשר הקדושה נתונה בגבולות וב’מְצָרים’, הגלות מתאפשרת.
מתוך ה’מצר’
במילה ’מְצָרים’ טמון עוד רמז עמוק: במבט חיצוני נראה ה’מֶצֶר’ כהגבלה וכצמצום, אולם כוונתו הפנימית לעורר אצל האדם כוחות עליונים יותר, ועל-ידי כך להגיע לדרגה גבוהה יותר. כך נאמר: "מן המֵצר קראתי י-ה", ודווקא כאשר האדם קורא לקב"ה "מן המֵצר", הוא זוכה ל"ענני במרחב י-ה".
ה’גבול’ שורשו באור האלוקי המוגבל והמצומצם, אולם ה’מֶצֶר’ שורשו באור האלוקי האין-סופי והבלתי-מוגבל, אלא שהדרך שבה האדם המוגבל יכול להגיע לאור הזה היא דווקא על-ידי שהוא עובר את תחושת ה’מֶצֶר’, המדגישה את אפסותו, ואז הוא מגיע אל המרחב האלוקי האין-סופי.
(לקוטי שיחות כרך לח, עמ’ 122)
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
