יהודים שומרי תורה ומצוות עומדים פעמים רבות מול הצורך לנסות להסביר בהיגיון את טעמי המצוות. יש מצוות שקל יותר להסביר ויש מצוות שאינן מובנות על-ידי השכל, ואז אנו כאילו מרכינים ראש ואומרים – לא הכול אנחנו מבינים; יש מצוות שלמעלה מהשגתנו, ואנו מקיימים אותן בבחינת "חוקה חקקתי, גזֵרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה".
ברור שהנטייה הטבעית היא להרגיש טוב יותר עם המצוות הניתנות להבנה. השאיפה שלנו היא לקיים באותה שלמות והכרה פנימית גם את המצוות הבלתי-ניתנות להבנה. באה תורת החסידות ואומרת שהשאיפה צריכה להיות הפוכה: "השכל האנושי אומר, שיש לקיים את ה'חוקים' באותה חיות שמקיימים 'משפטים'. כלומר: כשם שמשפטים היו צריכים לקיימם מצד חיוב השכל, גם לולי ציווי ה', כמו-כן צריכים לקיים את החוקים להיותם ציווי ה'. אבל האמת היא, שצריכים לקיים את המשפטים כמו שמקיימים את החוקים, משום שעיקר קיום המצוות צריך להיות לפי שהם ציווי ה'" (ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' פד).
התבטלות לקב"ה
תורת החסידות דורשת מאיתנו לקיים כל מצווה, גם את המצווה הפשוטה וההגיונית ביותר, לא בגלל הבנתנו והשגתנו, אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. עלינו לכבד הורים לא מפני ששכלנו מחייב זאת, אלא משום שזה רצון ה'. עלינו להימנע מלפגוע מרכוש הזולת לא מפני שזה מוסרי ושבלעדי זאת לא תוכל החברה האנושית להתקיים – אלא משום שהקב"ה ציוונו שלא לעשות כן.
כאשר התורה מתחילה לפרט את דיני הפרה האדומה, היא פותחת במילים: "זאת חוקת התורה". היא אינה אומרת "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". בכך היא רומזת, שרעיון זה של 'חוקה' – קיום מצווה רק מתוך ציות לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה – צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה-אדומה; את כל המצוות צריכים אנו לקיים, כאמור, מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני הבנתנו.
אמנם יש חשיבות גדולה בהבנה והשגה. האדם מזדהה יותר עם הדברים, מרגיש את משמעות מעשיו ומקיימם בצורה מושלמת יותר, אבל אי-אפשר לבסס את התורה והמצוות רק על ההבנה ועל ההיגיון. השכל גמיש מאוד ויכול להוכיח דבר והיפוכו. היום הוא מבין את משמעות המצווה, ומחר הוא עלול להבין אחרת. זאת ועוד: כאשר המצווה נשענת כולה על ההיגיון, נשאר פתח רחב למיקח-וממכר ולהתפשרויות, כשהאדם עושה, כביכול, את חישוביו של הקב"ה.
אמונה בימות המשיח
לכן תורת החסידות מדגישה את הצורך בקבלת עול, כיסוד כל התורה והמצוות. פתגם חסידי אומר: "בעל שכל, הנשען על בינתו, עלול יותר לטעות ממי שעושה בקבלת עול" ('רשימות' חוברת ט, עמ' 16).
החסיד רבי הילל מפאריטש היה אומר, שכל עוצם גודל זהירותו ביראת שמים היא כדי שייקלטו אצלו ענייני חסידות. אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "ואני אומר, שכל ענייני חסידות וטיב קליטתם היא כדי להרגיש יראת שמים בחיות פנימית. המתיקות הגדולה ביותר של השכלה – אינה בעלת ערך כלל לגבי הידור דהידור של מצווה וגרם מצווה" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך ד, עמ' פ).
הרבי מליובאוויטש אמר (שיחת ש"פ שמות תשכ"ג): "דברים שהיום צריכים עליהם אמונה, בימות המשיח יהיה אפשר להשיגם בשכל, בהבנה והשגה. והאמונה תהיה אז על דברים נעלים הרבה יותר, שהיום אין לנו מושג בהם אפילו בבחינת אמונה".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
