כמה ימים קודם חג הפסה של שנת תרס"ב – ביום שישי י"א בניסן – בעיר ניקולייב שברוסיה, נולד בן לרבי לוי יצחק שניאורסאהן ולזוגתו הרבנית חנה, ובחול-המועד פסח, בטכס הברית, נקרא שמו בישראל – מנחם מענדל, כשמו של סב-סביו, האדמו"ר השלישי בשושלת החב"דית.
ההייה מי שידע על עתידו של תינוק זה?
זו לכאורה שאלה מגוחכת : זה עתה נולד תינוק זה וכיצד אפשר לנבא את גורלו? אף-על-פי-כן, העובדות מדברות בעד עצמן.
ביום ההולדת שלח רבי שלום דובער, האדמו"ר החמישי בשושלת זו, לא פחות מששה (!) מברקים בהם הוראות הקשורות בתינוק זה. על פי הוראתו נטלה אמו את ידיו לפני כל פעם שאכל, ואף היא עצמה נטלה את ידיה לפני שהייתה מניקה את בנה. יוצא, אפוא, שהוא מעולם לא אכל ארוחה כלשהי בלי נטילת ידיים!
בגיל שנתיים, בליל-הסדר, כבר שאל מנחם מענדל הקטן את ארבע הקושיות. עוד חצי שנח חלפה וכבר ידע להתפלל כמבוגר. ערב אחד התאספו אנשים לתפילת ערבית בביתו של ר' לוי יצחק, והנה, מנחם מענדל קופץ מן המטה ומבקש להצטרף לתפלתם. אמו, שהבחינה בכך, מיהרה להוציאו מן החדר. היא פשוט חששה מ"עין הרע"…
בהגיעו לגיל שלוש נשלח כנהוג ל'חדר', ללמוד תורה. מסופר שפעם הגיעה אמו לבקרו בחדר ופגשה בו בעת ההפסקה. ילדי ה'חדר' ניסו לטפס על אחד העצים שעמד בחצר, אך ללא הצלחה, בשעה שבנה כבר ניצב תוך רגעים אחדים בראש האילן.
"כיצד זה מענדל?" שאלה האם, והזאטוט השיבה; "הם מסתכלים למטה, ועל-כן מפחדים הם שמא יפלו. אני מסתכל למעלה ואינני פוחד…".
אלא שתוך זמן קצר נאלץ ה'מלמד' להודיע להורים כי לבנם אין מה ללמוד ביחד עם שאר הילדים, כיון שעולה הוא עליהם בכישרונותיו, ומנחם מענדל עבר ללמוד בביתו, אצל אביו הרב.
הימים – ימי מהפכת הנפל של 1905 ברוסיה. גל של פוגרומים ופרעות ביהודים אפיינו את אותה תקופה. יום אחד, בעת שמנחם מענדל היה בן ארבע וחצי, התנפלו פורעים על יהודי העיר ניקולייב ואיימו לעשות בהם שפטים. היהודים נמלטו למקומות סתר שונים, עד יעבור זעם. באחד ממקומות המחבוא בהם שהו הילד והוריו נאספו משפחות נוספות להן תינוקות רכים.
אלה בכו והקימו רעש והייתה קיימת סכנה כי מקום המחבוא יתגלה.
מה עשה מנחם מענדל שהבין עד כמה מסוכן הדבר? הוא סבב בין הפעוטות, לזה נתן סוכריה, את האחר ליטף על ראשו ולשלישי לחש מילות חיבה. כך הצליח להסיח את דעת כולם עד חלוף הסכנה.
כאשר מלאו לילד חמש שנים עקרה המשפחה לעיר יקטרינוסלב, שם הוכתר האב לכהן כרבה הראשי של העיר. כביתו של רב העיר היה הבית שוקק חיים, אך מנחם מענדל, גם בלב ההמולה, תמיד ישב ולמד. מעולם לא נראה משחק בחוץ ומעולם לא השתובב. הוא היה מכונס בתוך עצמו, לומד עד עלות השחר, חוטף תנומה קלה ופותח שוב בסדר לימודיו.
בביאוגרפיה הרשמית שלו נרשם: "לומד בשקידה עצומה ומצליח".
על תכונותיו יוצאות הדופן קיימים סיפורים נוספים מימי ילדותו, הממחישים כי כבר אז ניכרו בו סימני גדלות: יום אחד הלך עם אמו לטייל על שפת הדנייפר. מזג האוויר השתנה פתאום וסערה נקשרה מעל הגלים. לפתע נראה ילד כבן ארבע, במרכזה של התקהלות קטנה, רטוב עד לשד עצמותיו ואמו ממלמלת בהתרגשות : "הילד נפל למים וכמעט טבע. ואז פתאום קפץ ילד אחד, מבוגר יותר, אל תוך הנהר ומשה אותו החוצה". או-אז הבחינה הרבנית חנה כי בנה מנחם מענדל בן התשע, אינו לצידה!
היא נחרדה, אולם כעבור רגעים אחדים הופיע בנה שלה, נוטף מים – ושותק…
כן, אתם בודאי כבר יודעים מיהו אותו מנחם מענדל. צדקתם, זהו הרבי מליובאוויטש!
