תיקנו חכמים לומר ’קדיש’ לאחר סיום ענייני תפילה שונים. הקדישים שמחובת שליח-הציבור שבעה הם: אחרי תפילת שמונה-עשרה (ה’עמידה’) 
בשחרית, מנחה וערבית; אחרי פסוקי דזמרה; אחרי ’ובא לציון’; במנחה אחרי ’אשרי’; ובערבית אחרי ברכות קריאת-שמע. והגאונים סמכו זאת על הפסוק (תהילים קיט,קסד): "שבע ביום היללתיך".
כמו-כן תיקנו לומר קדיש (’קדיש יתום’ או ’קדיש דרבנן’) אחר אמירת פסוקים או אגדת – חז"ל, ואף כשלומדים משניות אומרים אחריהן אגדה, כגון "רבי חנניא בן- עקשיא אומר…", כדי לומר קדיש לאחר מכן.
בדורות קדומים הנהיגו שקדישים אלה יאמרו אבלים, על-פי מעשה המובא במדרשים ובזוהר ובמסכתות קטנות מרבי עקיבא, שראה אדם משונה ומעונה מאוד, וסיפר לו שהוא מת זה כמה שנים ונידון בדין קשה, וכאשר לימד התנא את בנו של המת לומר לפני הציבור קדיש (או ’ברכו’), ניצל הנפטר בזכות זה מדינו של גיהינום.
הקדישים נתקנו בעבור הציבור (ולא בעבור האבלים), אלא שנהגו לזכות בהם את האבלים. לכן, גם כשאין ’חיוב’, נותרה התקנה לומר קדיש אחרי פסוקים ודברי אגדה. בכך נכללים
גם הקדיש שלאחר שיר-של-יום, ’קווה’, ’עלינו’, שכולם בגדר מנהג ישראל, ואף ניתן להם טעם על-פי הקבלה. וכשאין ’חיוב’, ראוי שיתנדב אחד המתפללים לאומרם.
’קדיש דרבנן’, שבעיקרו שייך לשליח-הציבור או למגיד-השיעור, רשאי לאומרו גם מי שיש לו הורים. ואילו ’קדיש יתום’ לא יאמר מי שיש לו הורים, אלא-אם-כן ידוע לו שאינם
מקפידים על כך.
