האישה שעמדה על מפתן ביתו של רבי שלום-דובער, אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, נראתה שבורה ורצוצה. "אני מוכרחה להיכנס אל הרבי", התחננה, "כי רק הוא יוכל לעזור לי".
הגבאי הבין לליבה, אבל הודיע לה כי הרבי לא יוכל לקבלה עכשיו, וכי באפשרותה לשטוח את עניינה בכתב.
לבסוף נתרצתה האישה לדברי הגבאי והעלתה את מצוקתה על הכתב. בעלה, יהודי מן השורה, נטש אותה לפני שנים מספר ומאז לא נודעו עקבותיו. המסכנה חיפשה אחריו בכל מקום אפשרי, אבל הוא, כאילו בלעתו האדמה. לפני זמן-מה יעץ לה מכר, מחסידי ליובאוויטש, שתפנה אל הרבי. "רבים כבר נושעו על-ידי ברכתו", אמר לה ושכנע אותה לנסוע לרוסטוב, מקום מושבו של הרבי באותם ימים.
כעבור שעה קלה שב הגבאי אל האישה ובפיו תשובת הרבי: "תיסע האישה לוורשה".
השתוממה האישה למשמע היעד המרוחק והבלתי-מוגדר, אליו שולח אותה הרבי. גם כסף להוצאות הנסיעה לא היה בידיה. אבל החסידים סביב זירזו אותה לציית להוראת הרבי, אם ברצונה למצוא את בעלה. בעיית הכסף נפתרה אף היא לאחר סיבוב של התרמה בין החסידים.
קמה האישה ונסעה ברכבת אל בירת פולין. כשירדה בתחנה ההומה, לא ידעה לאן לפנות. לשווא ניסתה להיזכר במילה או ברמז כלשהו בדבריו של הרבי, שיכוונו אותה למחוז-חפצה. המשפט היה קצר וסתום והיא עמדה על מקומה, נבוכה ומבולבלת, עוד שעה ארוכה.
לפתע פנה אליה יהודי נשוא-פנים, גבה-קומה, עטור זקן חום-אדמדם. "רואה אני כי את מחפשת דבר-מה", פנה אליה בקול רך, "אולי אוכל לסייע בידך?".
האישה סיפרה לו כי הגיעה לוורשה כדי לאתר את בעלה ונקבה בשמו. להפתעתה ולשמחתה הנהן האיש בראשו, כמי שמכיר הוא את האיש הנושא שם זה. חיש-מהר הפנה אותה לעבר טחנת קמח מסויימת בעיר ואף הדריך אותה כיצד להגיע לשם. "דומני שהאיש שאת מבקשת נמצא שם", הוסיף ואמר.
מלאת תקווה צעדה האישה לפי הדרכת האיש עד אשר הגיעה לטחנת הקמח. ניגשה לדלת הטחנה ונקשה עליה. "האם אתה מכיר את פלוני-אלמוני?", שאלה את בעל-הבית, אשר יצא לקראתה.
"כן!", השיב כעבור רגע ומיד שלח לקרוא לאיש שאת שמו ציינה.
המומה מהתגלות רוח-הקודש שלה הייתה עדה בזה הרגע, כמעט שלא הבחינה באדם המאובק שהתייצב לפניה, בוש ונכלם. פתאום התנערה ממחשבותיה והבחינה בבעלה העומד מולה. בדקות הראשונות שפכה על ראשו את כל התסכול והכעס שנצברו בליבה מאז עזיבתו הפתאומית, לאורך כל השנים הקשות שעברו עליה ועל ילדיה.
לאחר שנרגעה קמעה, סיפר לה בעלה בקול מתייסר ומתנצל על הנסיבות המיוחדות שגזרו עליו בריחה מהירה מהבית, ללא כל הודעה מוקדמת. כשהשתכנעה בכנות דבריו, הזמינה אותו להצטרף אליה ולשוב לביתו. אלא שמאותן סיבות ממש שבעטיין נאלץ לנטוש את ביתו, חשש גם עתה לשוב ולהיכנס אל תוך גבולות רוסיה.
בין כך ובין כך, הביע הבעל את תמיהתו על הדרך שבה איתרה אותו אשתו. זו סיפרה לו על ביקורה אצל הרבי ועל המילים המעטות שהביאוה לוורשה. אחוז התפעלות מראייתו הרחוקה של הצדיק, שינה האיש את דעתו והחליט כי ישוב לביתו ויהי-מה. "אם יש ברוסיה צדיק כזה, מוכן אני לשוב לביתי ולמשפחתי למרות הסכנה הכרוכה בכך", אמר בהתרגשות.
זמן מה לאחר ששב האיש לביתו חזרה האישה לרוסטוב. הפעם באה כדי להודות לרבי. היא הייתה כה אסירת תודה ומלאת התפעלות, עד שהתקשתה להשלים עם העובדה שלא תוכל לפגוש את הרבי פנים אל פנים ולהודות לו ישירות.
לבסוף יעץ לה אחד החסידים להמתין לרבי בשעה הקבועה שבה הוא נוהג לצאת מחדרו. ואמנם כך עשתה.
בשעה היעודה, יצא הרבי מחדרו. אך ראתה אותו האישה, פרצה בזעקה ומיד נפלה מתעלפת.
לאחר שהכרתה שבה אליה, התעניינו הסובבים בשלומה וביקשו לתהות על פשר התרגשותה המיוחדת. "מה זאת אומרת?!", נתנה האישה בשואלים עיניים משתוממות, "הלוא זה האיש שפגשתי בתחנת הרכבת בוורשה והוא אשר הדריך אותי איך למצוא את בעלי בעיר הגדולה!".
אבל הסובבים הביטו בה בסלחנות. "כל החודש האחרון לא יצא הרבי מרוסטוב ובוודאי לא נסע לוורשה", אמרו.
אבל האישה בשלה: "אל תספרו לי את מי אני פגשתי. איך אוכל בכלל לשכוח את הדמות התמירה והאצילית בעלת הזקן החום-אדמדם, שניגשה אליי ושוחחה עמי דקות ארוכות. לי אל תספרו סיפורים. זה היה הרבי – הוא ולא אחר"…
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
