יום שישי, שמונה בערב שעון הודו. אני יודעת כי השעון שלי בארץ עדיין מכוון על השעה הזו. קשה להתנתק.
לפני חודש בדיוק סעדתי ארוחת שבת בבית חב"ד במומביי עם גבי, רבקי, מויישיק ועוד אורחים מישראל, ארצות הברית, אנגליה והודו.
כמה שעות לפני זה, צעדתי ברחובות שכונת קולאבה מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת. איבדתי את הדרכון שלי והיה חג- פסטיבל הדיוואלי. בשל כך נאלצתי להפסיד את הטיסה שלי חזרה לארץ ולחכות עד שהמינהלות יסתדרו. הייתי בכזה פוקוס על חזרה הביתה ופיספוס הטיסה ממש דיכדך אותי. מאוד התלבטתי אם ללכת לארוחת השישי בבית חב"ד. מה לי, חילונית תל-אביבית בת 30 + ולבית הדתי הזה, על כל התרמילאים הצעירים שבו? אבל הגעגועים לאוכל ביתי ולנחמה בעברית עשו את שלהם ובשש בערב הייתי שם, קצת חשדנית וקצת נבוכה מהרעיון של להיות אורחת בבית של מישהו, לאכול ולא לשלם.
הייתה ארוחה נפלאה. ריבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת השבוע- פרשת נח ומשמעות הצוהר שנדרש בתיבה ואחר כך ביקש לערוך את הסבב המסורתי שלהם בשישי, שבו כל אורח מספר על עצמו ועל משהו חיובי שעשה יעשה (גבי קרה לזה "מצווה").
מויישיק, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא, בראש השולחן.
לאחר קינוח האננס היה כבר מאוד מאוחר אבל אני כבר ממש לא רציתי לעזוב. הייתה הכנסת אורחים כל כך חמה. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. ריבקי ישבה איתנו, הבנות, וגלגלנו שיחה עד שבחצות יצאנו חזרה למלון שלנו.
בימים הבאים הבנתי לאט לאט את משמעות המושג "בית פתוח". זה כל כך לא אינטואיטיבי בשבילי להכנס ככה לתוך חיים של משפחה ועוד משפחה כל כך שונה ממני. רבקי עזרה לי מאוד עם כל מינהלות הדרכון שלי (סיבוכים שכמעט גרמו לי לפספס טיסה נוספת הביתה). במשך שישה ימים באתי יום יום לבית, בדקתי באינטרנט את מצבי וקבלתי המון תמיכה נפשית מהזוג היקר הזה.
שניהם, רבקי וגבי, אנשים צנועים ונעימים מאוד. מה שהפתיע אותי הוא חוסר השיפוטיות שלהם כלפי האורחים שלהם ונכונותם לעזור שלא על מנת לקבל שכר, כלומר, מבלי בכלל לנסות להחזיר בתשובה.
ריבקי, כמו שראיתי שכבר כתבו עליה בעיתון, עם חיוך תמידי על הפנים. בחורה שנראית כמעט ילדה, מלאה באופטימיות ובמרץ (לא יכולה לשבת לרגע, כדבריה).
כשהסתדרו ענייני הגעתי להגיד שלום. זה היה ביום רביעי בערב, ה 5.11.08. ריבקי הצטערה שלא אשאר לאכול איתם ארוחת ערב, אבל אני רציתי למצות עוד קצת את העיר לפני השיבה הביתה.
בלב, הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם. בפעם הבאה בהודו (ותהיה פעם באה) אבוא להגיד שלום, נראה איך מויישיק גדל, נגיד שלום לסנדרה ולשאר העובדים ונקשקש.
עכשיו אני מרגישה שאולי זה כבר לא יקרה. עוד אין חדשות חד משמעיות אך זה לא נראה טוב.
אני המומה מאיך קשרתי קשר עם אנשים, עם מדינה, עם עיר ועכשיו עוד לפני חלוף חודש, הכל בלהבות. הבית שהיה ביתי השני במשך שבוע תמים, נפער בו חור, חלונותיו נופצו (ואיך עשו את כל זה בסמטה הצרה שביוב זורם בה ועיזים מלחכות זבל במרכזה?) והאנשים שנפשי נקשרה בנפשם, עוברים טרגדיה שכזו.
הצוהר בתיבת נוח, נדרש בכדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם, כך פירש גבי לאחר דיון ארוך ואני אומרת שכל השבוע הזה פתח לי צוהר לבית חב"ד ולפעילות שלהם ושהתפיסה שלי שלהם עד אז, הייתה רחוקה מאוד מהמציאות. צוהר נוסף נפתח לי ע"י הזוג הצעיר והמקסים הזה, שבמהותו והתנהגותו הראה לי שיש לי הרבה על מה לדבר עם חרדים וחסידים, למרות כל השוני. אני כבר מאוד מתגעגעת.