ההיסטוריה מספרת את סיפורו של אדם בשם שמיל, שהיה מנהיג שבטים קווקזיים אשר חיו בהרי הקווקז במאה הקודמת. הצבא הרוסי תקף שבטים אלה במטרה לנשלם מחירותם ולעשותם משועבדים לרוסיה. משנכשלו מאמציהם לכבוש את הגרוזינים האמיצים בשדה-הקרב, הציעו להם מנהיגי הצבא הרוסי, הסכם שלום כוזב שבעקבותיו הצליחו להביא לכך שהם יניחו את נשקם.
אולם, מיד לאחר זה, פיתו הרוסים את המנהיג שמיל לצאת אליהם ממקום מבצרו על ההר, ואז לכדו אותו והכניסוהו לכלא.
בהיותו כלוא וחסר-ישע התגעגע שמיל לחיי החופש והעזות שאבדו לו. הוא ניחם עצמו בתקווה שיבוא יום והוא ישוחרר מגלותו, או ישוב למעמדו הקודם וכוחו והדרו יגדלו אף יותר מאשר קודם לכן.
געגועיו העזים מצאו ביטוים בניגון עצוב, אך גם מלא תקווה שפרץ ממנו בעת שהותו בכלא.
החסידים אימצו את ניגונו של שמיל והפכוהו לניגון חסידי, כי סיפורו של האיש דומה מאד לקורותיה של הנשמה.
הנשמה יורדת מן העולמות העליונים אל תוך העולם הזה ומתלבשת בגופו של יצור אנוש. לבושיה הגשמיים, הנם במובן מסוים, תא המאסר שלה. כי היא נכספת בהתמדה לאותה חירות רוחנית ולאותו עונג שחוותה קודם ירידתה לעולם. היא מתאמצת לשחרר עצמה מן ה"גלות" של הגוף האנושי בכך שהיא מכוונת את מעשיו של הגוף לדרך של תורה ומצוות, וצופה ליום שבו היא תעזוב את העולם הזה, מצוידת בכל התורה והמצוות שעשתה, ותעלה שוב למעלה, אל העולמות העליונים.
