בספר הזוהר כתוב: כשישראל יוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה, מתוך כוונה לשם- שמים, הם זוכים לקבל שם את פני השכינה, וכל שבעה הרועים הנאמנים יורדים מגן-העדן ובאים לסוכה, ונעשים להם אושפיזין, כלומר: אורחים, והם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד. הסדר הוא על-פי פסק האר"י ז"ל, אם כי ישנה דעה שהסדר הוא לפי סדר הדורות, כלומר – יוסף לפני משה ואהרן. ויש דעה שיוסף לא נמנה על האושפיזין, ושלמה המלך נמנה עליהם (אחרי דוד).
אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת – האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.
לפי המסורת: ביום הראשון – יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני – יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי – יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן – אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי – משה [ורבי דובער – אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי – יוסף [ורבי מנחם מענדל – אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי – אהרון [ורבי שמואל – אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי – דוד [ורבי שלום דובער – אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת – רבי יוסף יצחק – אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל – אדמו"ר נשיא דורנו]
כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.
הכול אורחים
הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.
מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".
יתרון הגלות
אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' – מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.
כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" – שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.
מעלת האורח
מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.
זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.
באדיבות: אתר צעירי חב"ד
