שעות פתיחה: ימים א' - ה'
בוקר
- 09:00 - 14:00
אחה"צ - 16:00 - 20:00
יום ו' 09:00-14:00

בית חב"ד

אהוד בן גרא 8
בית כנסת / מרכז פעילות

הרב שלמה בוטבול

שליח הרבי ויו"ר בית חב"ד המרכזי
054-4702338

הרב אהרון בוטבול

שליח הרבי ומנכ"ל בית חב"ד המרכזי
050-6438014

"המתנה"

בימים אלו ראה אור ספר חדש בשם "המתנה" - ספר שכולו נתינה הנותן נקודת מבט למתנות החיים.., פרי עטו של שניאור כהן. סיפורו של ספר וסופר.

עיניו של שניאור כהן, חב"דניק בן 26, מחייכות תמידית. מדי פעם הוא פולט צחוק מבויש. כשהוא מספר על הבייבי שלו, הספר "המתנה" המדבר בשבח הנתינה, הוא נשמע נרגש. "אני מרגיש שפתחתי את הצוהר לעולם הנתינה. בדרך כלל כשאומרים לנו 'צדקה', במוח שלנו זה מתקשר לדוס נצלן או לאיזה שקרן, שיאללה ניתן לו שקל או שניים ונלך הלאה. אבל בספר העליתי את השאלה: זה כסף שעבדתי עליו קשה, למה שאתן אותו? רציתי להראות מה הנתינה עושה לאדם, ומה היא עושה לסובבים אותו. ונקודה חשובה מאוד היא הצורה שבה זה נעשה. אני רוצה שנתינה תגביה את המקבל, לא תשפיל אותו".



באמת מעניין שספר כזה מצליח לדבר אל הישראלים, שכל כך נזהרים לא להרגיש פראיירים.



"יש מחקר מדהים שטוען שאנשים רוצים שתגרום להם להוציא כסף. זה צורך, אנחנו בנויים בצורה כזו שאנחנו מכניסים וצריכים להוציא. כמו, להבדיל, הגוף שמכניס וחייב להוציא. לכן זה לא שאנשים לא רוצים לתת; הם נמנעים מכך כי אתה לא נותן להם סיבה. ואם אתה מדבר בשפה שלהם, ומראה להם שלתת זה רחוק מלהיות פראייר – אתה מצליח להשפיע".



אתה כותב על אנשים שהיו מוכנים אפילו להקריב את חייהם בשביל אחרים, אבל קשה להם להכניס את היד לכיס ולתת צדקה. איך אתה מסביר את ההבדל הזה בהתנהגות?

"קודם כול, כשאדם מסכן את חייו למען מישהו הוא רואה מה הוא עושה ומבין את ההשלכות: אם לא יציל את האדם שנמצא בסכנה, אותו אדם ימות. בצדקה, לעומת זאת, ברוב המקרים לא רואים לאן בדיוק הכסף הולך.



"בנוסף לחוסר הוודאות הזה, הוכח כבר במחקרים שקשה לנו להכניס את היד לארנק ולהוציא כסף. כלומר, מצד אחד יש לנו צורך להוציא, אבל מהצד האחר קיים קושי לבצע. יש מחקר שטוען שכאשר אתה מוציא כסף מזומן, האונה האחורית במוח כואבת לך פיזית. אנשים יכולים להוציא מאות שקלים בקניות בכרטיס אשראי, אבל כשהם מגיעים לבית הכנסת קשה להם פיזית לתרום כמה שקלים לצורך הוצאות מזגן וכדומה".



לא מעט אנשים נעקצו על ידי נוכלים שביקשו מהם עזרה, וכתוצאה מזה הם חוששים לשוב ולתת. מה אתה מציע להם לעשות?


"אני מציע לבוא מוכנים לקראת מקרים כאלה. אין מצב שמישהו בא ומבקש ממך כסף, והרגש הוא ששולט בך. הרגש אמור להניע אותנו לפעולה, אבל קודם כול צריכה להיות מחשבה. אם בא אליך אדם ומבקש סכום גדול, אתה צריך לברר למה בדיוק הוא צריך את זה ולבקש מסמכים. נכון, גם מסמכים אפשר לזייף, אבל אסור שעוד לפני כן הרגש יפיל אותנו. תאמר, 'זו צדקה! מה, אני אעצור את עצמי?' – כן, תשאל את עצמך האם באמת אתה אמור לתת לו את הסכום שביקש. הלכתית, אתה לא צריך לתת לשום אדם, לפני שאתה יודע שהסיפור שלו אמיתי".



אבל איך תדע? המסמכים נראים אמיתיים, והאיש שמולך משחק היטב את התפקיד.

"אתה צריך לבדוק עד קצה היכולת שלך. יכול להיות שהוא כזה רמאי שאי אפשר לעלות עליו, אבל גם בעסקים אנשים נופלים בפח – אז מה, הם לא יעשו יותר עסקים? הם יעשו, רק ייזהרו יותר.



"נפגשתי עם אורני פטרושקה, אחד ממייסדי עמותת 'עיגול לטובה' (שתורמיה 'מעגלים' כלפי מעלה את הסכומים המשולמים בכרטיס האשראי, ומעבירים לה את ההפרש – א"מ). איש מדהים, פילנתרופ גדול ואתאיסט גדול, שאמר לי שהוא בלע את הספר. הוא לימד אותי כלל ברזל: בצדקה כמו בעסקים. הרי אין מצב שאדם ישקיע בעסק בלי לבדוק היטב קודם ובלי לשאול שאלות.



"באותה מידה, אדם שרוצה לתת צדקה צריך לשאול, לקבל תשובות ולראות תוצאות. לא ייתכן שיבוא ראש עמותה ויגיד 'אני לא יודע מה קרה עם אלף שקל שנתת לי'. היום דברים כאלה קורים הרבה, ובגלל זה אנשים נמנעים מלתת. רואים את מנהל העמותה ההיא נוסע במרצדס, ואת היו"ר ההוא גר בבית מפואר. נוצר מתחם קדוש, שבו ראש עמותה יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולך אסור לשאול. זה אמור להיפסק".

לעתים אנשים נותנים ואינם זוכים להכרת תודה, וזה קשה להם, אף שמלכתחילה לא פעלו כדי לקבל אותה. 



"זו אבחנה מצוינת. אנשים לא עושים כדי לקבל בחזרה, אבל בסוף מתבאסים. לכן אתה צריך להיות אמיתי עם עצמך. אם אתה עושה כדי לקבל, אז בסדר, תצפה לקבלה. אם אתה עושה שלא על מנת לקבל, אז אל תצפה, ולא תתאכזב כשזה לא קורה. צריך גם להסתכל על מה שכן קיבלת. אני באופן אישי לא מחכה לקבל משהו בתמורה, אבל אני מרגיש שאני מקבל. ברגע שאני נותן, אני נהיה רגוע. זה משהו ממכר. קרו לי דברים שהם פשוט כיף. ברוך השם, יש לי אישה טובה, יש לי ילדים רגועים ובריאים. אני מאמין שזה לא מגיע סתם".



זו הסתכלות יוצאת דופן.



"שמע, אני עובד על זה. הרעיון הוא לא סתם להיות עיוור ולהסתכל על החצי המלא של הכוס, אלא באמת להרגיש ככה".



תן, ותראה שיש לך

כהן מרגיש שהוא נטוע בתוך הנתינה מעצם הולדתו. "אחת הסיבות שבגללן קראתי לספר 'המתנה' היא שקיבלתי את חיי במתנה. אנחנו משפחה של 17 ילדים. אחרי שאמא שלי ילדה את הילד ה־16, היא רצתה עוד. הרופא אמר לה: בשביל מה? יש לך 16, זה המון, לאיפה את רוצה להגיע?" כהן צוחק.



"היא הייתה בת 42, והרופא אמר לה שהוא חושש. אמא מאוד נבהלה, כי היא מאוד אוהבת ילדים. היא שאלה את אבא שלי מה דעתו, והוא אמר לה: זו את שיולדת, את מחליטה. הם הלכו לרופא נוסף, והוא בדק ואמר שהכול בסדר, ושרמת הסיכון זהה בילד הראשון ובילד ה־17. אמא שמעה ואמרה 'בשום אופן אני לא מפסיקה'. בזכות זה באתי לעולם. נראה לי שיש לנו קשר מיוחד בגלל זה".



את הסיפור על נסיבות הולדתו שמע שניאור כשהיה בן 11, "וכבר אז נפל לי האסימון – קיבלתי חיים כדי לתת חיים. לא יכול להיות שבאתי לעולם סתם ככה". אבל עוד לפני שנפל האסימון הזה, הוא ראה בבית הוריו דברים שהטביעו בו חותם. "סבתא שלי מצד אמא גרה אצלנו במשך 17 שנה. היא ישנה על מיטה בחדר, ואני ישנתי בסלון. הפרטיות שלי הייתה מגירה מתחת לארון", הוא מחייך.



"אבל אמא שלי לא סתם גידלה את סבתא שלי. סבתא הייתה משותקת בחצי גוף, לא עלינו. ראיתי מה זה להשקיע באמא: כאילו אמי החזירה לה את כל מה שסבתא השקיעה בה כשהייתה ילדה. בלי שום תרעומת. בכל פעם היא הייתה מראה לה את הציונים שקיבלתי בתלמוד תורה, ואומרת 'נו, מה את חושבת? חמוד, לא?'. וסבתא לא הייתה מדברת, רק מגיבה בגוף.



"במשך 36 שנה אמא גם לימדה ילדים במצוקה, השקיעה בהם את כל כוחותיה, והייתה משתפת אותנו בחוויות שלה. היא שידרה לנו שלתת זה לא דבר קשה, או משהו שדורש החזר. היא פשוט נתנה".



גם האב, רבה של קריית־חב"ד בביתר־עילית, משמש מודל לחיקוי לבן הזקונים. "אבא עוזר להרבה אנשים שאין להם, ולא מספר על כך לאף אחד. אדם עניו. הטלפון שלו מצלצל בלי סוף, והוא עונה לכולם".



על דש הספר כתוב שכילד קטן, חילקת לנזקקים מעטפות של כסף שאביך נתן לך. מזה אפשר להתרשם שהוא אדם אמיד.



כהן מחייך. "בכלל לא. הוריי, עם 17 ילדים והיום כבר עם יותר מ־130 נכדים, חיים בצניעות מדמי השכירות שהם מקבלים על דירה בירושלים שהם קנו פעם, כשמחירי הדירות היו בשפל. אבל אבא עושה משהו נדיר מאוד. נותן חומש".



עשרים אחוז מההכנסה שלו הוא נותן לצדקה?

"ברור".



ברור?


"מדהים, האיש הזה. בתקופה מסוימת, כשהיה אברך בכולל, הוא קלט שיש לו כל מיני הוצאות שהן מעבר לצרכים בסיסיים, כמו דברים שהתקלקלו וכדומה. אבא עשה חשבון וראה שההוצאות האלה מגיעות לכדי חומש. אז הוא אמר – אם אני לא אוציא את הסכום הזה על דבר טוב, הוא ייצא ממילא. וככה אבא התחיל להפריש חומש, וראה שזה באמת פועל. האמת היא שלקח לי זמן להבין את זה בעצמי. שאלתי אותו: אדם שאין לו, מה הוא יעשה? אז הוא ענה: שייתן, ויראה שיש לו. הוא ממשיך בזה, וכולנו בעקבותיו נותנים חומש, ברוך השם. זה קשה. וככל שאתה מרוויח יותר, זה קשה יותר".



במשפחה כל כך גדולה, כשהאבא נותן חומש מהכסף המועט שיש לו, לא מרגישים מחסור?

"לא חשנו מחסור. היה כיף חיים. אבא גם חיתן את כולנו, ואין לו שקל חוב. מעולם לא לקח הלוואה. כמובן, לא היו לנו מעדנים או ממתקים או כל מיני דברים אחרים, אבל כשהייתי צריך חליפה, כובע או נעליים – קיבלתי.



"אלו דמויות שנחקקות בך. גם אמא, גם אבא, גם סבתא, גם כל האחים שלי שהלכו בעקבותיהם. קיבלתי מההורים שלי השראה. הם לא אמרו לך 'בוא תעשה', הם פשוט עשו. תמיד הרגשתי שלתת זה כיף, זה חלק מהחיים. וזה הוביל אותי לדאוג בעצמי לאנשים שראיתי שהם זקוקים לעזרה".



אוהב לשמוע "לא"



שניאור זלמן כהן, אב לשלושה (ורביעי בדרך), מתגורר עם משפחתו בדירה צנועה בכפר־חב"ד. הוא נולד בירושלים, וכשהיה בן שלוש עברה המשפחה לביתר־עילית. את לימודיו עשה בישיבות חב"ד, ובגיל 20 נסע ל־770, המרכז העולמי של החסידות בניו־יורק, ללימודי "קבוצה" – מסגרת חד־שנתית לבוגרי מסלול הלימודים הישיבתי בארץ ישראל. שנה נוספת הקדיש ללימודי סמיכה לרבנות, ושנה אחר כך לימד בעצמו לסמיכה בפלורידה. מיד אחר כך התחתן, ובמשך כארבע שנים למד בכולל. במסגרת זו עבר מבחני הסמכה לרב שכונה, ועתה הוא באמצע לימודי הסמכה לרב עיר.



את הרעיון לכתיבת "המתנה" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן) קיבל מאדם שפגש בפלורידה. "הכרתי שם יהודי חוזר בתשובה שנהג לתת הרבה צדקה, והיינו בקשר טוב. לפני כשלוש שנים, כשהייתי כבר בארץ, הוא פנה אליי ורצה לדעת אם יש כללים הלכתיים ברורים בענייני צדקה – כמה לתת? למי? ומה עושים כשמישהו מבקש הרבה, ואם אתן לו, לא אוכל לתת לרבים אחרים שמבקשים מעט? הוא הציע לי לכתוב ספר שמברר לעומק את הנושא. הלכתי, בדקתי את המקורות היהודיים, והתחלתי לכתוב.



"בהתחלה הספר יועד לציבור החרדי, אבל כשקלטתי מה יש לי ביד, אמרתי – חבל, זה יכול לעניין את כלל הציבור. התחלתי לחקור לרוחב, וגם נכנסתי לעולם המעשי, עולם העמותות. יצרתי קשר עם מנכ"לים של כמה מהן, ראיינתי אותם, ושאלתי אותם מה מעניקה להם הנתינה ואילו תובנות יש להם בעניין".



הספר שלו בנוי סיפורים־סיפורים, הממחישים שהנתינה היא בעצם קבלה, ושעצם העיסוק בנתינה מעניק סיפוק לנותן. "את חלקם אנשים סיפרו לי, וחלק אחר אספתי מהמחקר שעשיתי לצורך הכתיבה. כל הסיפורים מבוססים על אירועים שקרו במציאות, חוץ מאלו שאפשר לראות בפירוש שנכתבו לצורך הדגמה".



בין השאר הוא מספר על זוג צעיר שרואה אדם כבן 50 המציע שירותי צחצוח נעליים ברחוב, ומחליט להתעלם ממנו, בנימוק שהוא סתם מבקש לעורר רחמים ושאין בישראל אנשים רעבים. או סיפור על קצין צעיר שמקדיש את כל חייו לנתינה למדינה, אבל כשהוא רואה מבצעי התרמה של עמותות כמו "לתת" הוא מאבד את הסבלנות ואומר: "אני נותן יותר מ־40 אחוז מהמשכורת שלי למדינה, שהמדינה תיקח על עצמה לטפל בכל המסכנים והעניים". כהן מנתח את הצד של המסרבים לתת, מראה את ההיגיון בטענותיהם, אך מוכיח לבסוף שהוא טועים.



במהלך הכתיבה, אומר כהן, הוא נעזר ב"ערימות של ספרים, כולל ספרי פסיכולוגיה, וגם מחקרים שליקטתי באינטרנט. מצאתי דברים מכל מיני זוויות וחיברתי". עד לגרסתו הסופית שינה הספר את פניו פעמים רבות. הוא התחיל כאמור כקובץ הלכות, והפך עם הזמן ליותר ויותר ישראלי, בשפה ובמהות, עם סיפורים שלקוחים מהיומיום של הרחוב, מעולמות העסקים וההיי־טק, ומחברות כמו נוקיה ובלוקבאסטר.



"כשאני מגיע לחנויות ומדבר עם המוכרים, זה לא מסתדר להם – הם חושבים שמישהו בשם שניאור שכתב את הספר הזה הוא בטח חוזר בשאלה. נולדתי בבית חרדי, וכמה רונדלים שלא אעשה, אין לי באופן טבעי שפה 'ישראלית'. אבל אם לא הייתי מקשיב לאנשים שאמרו לי שזה לא ילך בגרסה הראשונה שכתבתי, אולי הספר לא היה זוכה לאותה הצלחה". כהן מדגיש, עם זאת, שהוא לא ויתר על העקרונות שלו כשבחר לנקוט בסגנון עכשווי. "מבחינתי זו פריצת גבול לכתוב ככה, אבל הגעתי לזה רק לאחר שהתייעצתי, חרשתי ובדקתי".



איך הייתה העבודה מול הוצאה חילונית? הם האמינו בספר מההתחלה?


"האמת היא שכשהבאתי להוצאה את הגרסה הראשונה, הם זרקו אותי מכל המדרגות, ואני מבין אותם. היו שם כמה סיפורים ורעיונות מחולקים לפי שאלות ותשובות, אבל זה היה קצת יבש".



ובכל זאת, הגשת להם את הספר ככה.



"ניסיתי. אני מאוד אוהב שאומרים לי 'לא'. כלומר, אני אוהב ליישם את 'הלא' הזה, לתקן. זה אני. ובאמת, ההבדל בין הגרסה שהבאתי להם בהתחלה לגרסה האחרונה הוא של שמיים וארץ".



לא לחינם כהן הציע את "המתנה" לכנרת־זמורה־ביתן. בהוצאה זו ראה אור "הסוד" – רב־המכר העולמי מאת רונדה בירן, שמנסה למצוא משמעות וסיפוק בתוך עמל היומיום – וכהן ביקש ללכת בדרכו בסגנון ואף בעיצוב. כשההוצאה קיבלה את הגרסה המאוחרת וכבר האמינה בספר, היא העמידה צוות מיומן שעבד עליו במהירות. "עבר בערך חודש וחצי מאז שהגשתי את כתב היד ועד שהספר יצא", אומר כהן.

נשמע בלתי אפשרי.



"טירוף. היה לי דד־ליין: רציתי להוציא אותו לפני פסח, תקופת התרומות ל'קמחא דפסחא'. מבחינתי זה היה או שמוציאים בזמן שביקשתי – או שלא מוציאים. הייתה התגייסות מלאה כדי שזה יצליח. העמידו לרשות הפרויקט את ראש מדור העיון בהוצאה, שמואל רוזנר, וגם את סמנכ"ל השיווק דני דולינגר. אגב, לא מעט אנשים שהיו מעורבים בהוצאת הספר סיפרו לי שהם עצמם השתנו. אחד אמר שהוא התחיל לתת בכל יום שקל לצדקה, ואחרים התקשרו אליי עם כל מיני שאלות על מצבים של צדקה ונתינה".



התרגשות ויראלית


עם כל האמונה בצדקת דרכו, אפילו כהן, עמוד תאורה בוהק של אופטימיות, לא האמין שהספר יצליח כל כך, ויככב במשך כמעט עשרים שבועות ברשימות רבי־המכר. "זה טירוף שלא חלמנו עליו", הוא אומר. "אני רואה בזה סייעתא דשמיא עצומה. הרי יש אנשים שהוציאו ספרים והיו עליהם הרבה כתבות, ועדיין הם לא הצליחו ככה. הספר נמצא כבר כמה חודשים ב'שולחנות הכוח'. אני נכנס מדי פעם לחנויות כדי לבדוק – וזה עדיין שם".



יש לך הסבר למכירות הגבוהות?

"אני חושב שאחת הסיבות היא שהרעיון הוא טהור, ולכן אנשים קונים אותו. אשתי ואני החלטנו שמהספר הזה אנחנו לא רוצים להרוויח. כל תמלוג שייכנס, ילך או לפרויקט אחר בנושא הנתינה, או לתרגום הספר לאנגלית. כי נתינה שאתה נוגע בה, היא כבר לא נתינה".



שלל תגובות התפרסמו ברחבי הרשת על "המתנה", וכהן ליקט אותן אחת לאחת. הוא גאה במיוחד באלה של קוראים סקפטים שהתייחסו בחשד לספר, אך שינו את דעתם לאחר שפתחו אותו. "עוד כשכתבתי את הספר, שנתיים לפני שהוא יצא לאור, הלכתי לחנות ספרים לרחרח את השטח, לראות מה קורה", הוא מספר.



"נכנסתי והתבלבלתי. אתה רואה עשרת אלפים ספרים מינימום. ספר שלא צועק אליך 'אני פה!' – לא תדע עליו. אם אתה לא מכיר מראש את שם הספר, לא תגיע אליו. ידעתי שאני צריך לעשות משהו קיטשי שיתפוס, ומצד שני חששתי שלא יקראו אותו מהסיבה הזאת. לכן השתדלתי לחבר את הפאזל בצורה שתגרום לך להמשיך את הקריאה עד הסוף. כל כמה דפים יש קטע מעניין, מרגש. מאוד הקפדתי על זה. אפילו שילמתי למבקרי ספרות שיתנו לי חוות דעת על הספר עוד לפני שהוא יצא".



אחת התגובות המרגשות הגיעה אליו בעקבות מבצע שיווק ויראלי שנערך בפייסבוק. "לפני שבוע הספר, מנהל הדיגיטל של ההוצאה הציע לפרסם פוסט על 'המתנה', ומי שישתף אותו ייכנס להגרלה ויוכל לזכות ב־2,000 שקל – שייתרמו לאיזו עמותה שירצה. זה תפס ברמות מטורפות: הפוסט קיבל המון לייקים ושיתופים והגיע ליותר מ־100 אלף איש. ביקשתי מאשתי שתתקשר לבחורה שזכתה בהגרלה ותודיע לה, וכשהיא שמעה על הזכייה היא הייתה נרגשת בצורה יוצאת דופן.כי מה שהרבה יותר כיף מלקבל, זה לקבל ולתת".



הצלחה אחרת רשם כהן כשארגן לעצמו פגישה עם ראש הממשלה כדי להעניק לו ספר. "יש לי משהו שכנראה לקחתי מ'הסוד': כשאני חושב על דבר מסוים, אני כבר רואה את ההצלחה שלו, וזה קורה", אומר כהן. "אז חשבתי הכי רחוק שיכול להיות, ואמרתי: יאללה, נלך לביבי. כל אחד אחר היה אומר, מה פתאום? אתה משוגע, איך תגיע אליו? ואני חשבתי: למה לא, ננסה. הכרתי בכנסת אדם אוהד חב"ד, והסברתי לו את החשיבות של העניין – שככל שאנשים יתנו יותר לעמותות, המדינה תצטרך לתת פחות. וכך אותו אדם ארגן לי את הפגישה עם ראש הממשלה".



על מה שוחחת עם נתניהו?

"אמרתי לו שאני חושב שמגיע לשרה הרבה. זה משהו שאני באמת מאמין בו. תחשוב, ראש הממשלה שקוע בעשייה 24/7. הוא נמצא שם בשבילנו, לא משנה אם אתה תומך בו, ואם אתה שמאל או ימין – ובינתיים היא חוטפת את כל הבקבוקים והפקקים. אמרתי לו שאני חושב שמגיעה לה תודה".



איך הוא הגיב?


"הוא התרגש ואמר: מגיע לה פה יותר מכולם".



המוטיבציה של האמריקנים

כהן, מתברר, הוא איש של פרויקטים גדולים כבר מגיל צעיר. במהלך השנים ערך סדרי פסח לישראלים בבוליביה, ומגיל 15 ביקר יותר מעשר פעמים בקזחסטן, לתקופות של בין שבוע לכמה חודשים, לצורך עריכת סדרים ציבוריים ולתפעול בתי כנסת. בשנה שעברה היה שם עם אשתו. "הפקתי הרבה פרויקטים בחיים. בחב"ד, בתור ילד, כל מה שיגידו לך אתה תעשה. זרקו אותי בגיל 15 לארגן לבד ליל סדר בקזחסטן, אז ארגנתי, למרות שלא ידעתי רוסית. גם עשיתי שם שלוש פעמים קייטנות לילדים גדולים ממני, בלי לדעת מה אני אומר".



מה לך ולקזחסטן?


"אחים שלי הם שלוחים של חב"ד שם. אחד מהם אמר לי: 'אני לא זז מכאן עד שהיהודי האחרון עוזב. אני מכבה את האור'".



קזחסטן ובוליביה הן כנראה החלק הפשוט ברזומה של כהן, שמתנדב גם בשירות בתי הסוהר. "פנה אליי חבר שמכהן שם כרב, ואמר לי – בוא, תעזור לאסירים, תדבר איתם. הלכתי פעם אחת, והייתי ממש בשוק. חזרתי הביתה בטראומה. אמרתי לאשתי: אני רואה בעיקר עיניים כבויות. נכון, מגיע להם לשבת על מה שהם עשו, אבל העיניים שלהם כבויות כי נטלו מהם את החירות. לקח לי כמה פעמים עד שהתרגלתי, לדאבוננו, למראה הזה".


מערכת האתר

השאירו תגובה