מריבות, ושוב מריבות..

אין בני זוג שלא רבים לעיתים. השאלה היא איך (וכמה..) אנחנו רבים. כיצד נראית המריבה, ואיך היא מסתיימת. למען האמת, כולנו גם סולדים ממריבות. מריבות, ובייחוד אם מדובר במריבה קשה ומתמשכת, מחזקות את הרגשות השליליים ויוצרת תחושה של בדידות. וברור הוא שאף אחד אינו חפץ להרגיש כך. בטח לא מול האדם שיקר לנו מכולם.

ובכל זאת, דווקא מכיוון שמריבות הן דבר נפוץ כל כך, הנה כמה עקרונות ומחשבות על מריבות, תקשורת, ושינוי.

ראשית, כדאי שנפנים כי אין מציאות מושלמת. אני רואה זאת פעמים רבות אצל זוגות שמגיעים אלי לטיפול זוגי. לאחר מספר מפגשים, הם חשים ב"ה הטבה גדולה, אך מתאכזבים עד מאוד כאשר בהמשך, מתרחשת שוב מריבה כלשהי. "אבל חשבתי שאנחנו אחרי זה!" אומרת האישה בכאב. "אז אולי זה סימן שאין לנו סיכוי אמיתי?!" חושש האיש. אך האמת היא, שאין שום סיבה להיבהל או להתייאש. זה נורמלי לריב. אלא שכאן אני חוזרת לעיקר- איך אנחנו רבים! כמה זמן זה לוקח, וכיצד אנו יוצאים מזה, הלאה. ברגע שהצלחנו לריב "טוב יותר" אנו כבר בהתקדמות חשובה.

בכדי להקטין את תדירות המריבות, ואת העוצמה שלהן, ישנן שתי דרכים לעבודה.

• עבודה מראש, לא בזמן מריבה. נחשוב יחד כיצד ניתן למנוע מריבות? מהו העניין המרכזי שמוביל אותנו למריבות הללו? האם ישנם נושאים ספציפיים עליהם אנו ריבם? ואיך אפשר לנהל את המריבה, מבלי להרוס ולפגוע האחד בשני? כדאי בתחילה, שכל אחד מאתנו יחשוב על כך עם עצמו, ורק לאחר מכן נשוחח על הדברים יחד, ונקבל החלטות משותפות.
• התמודדות בזמן הווה, במהלך המריבה. כשיש לנו כללים ברורים לגבי איך מתנהגים ואיך לא מתנהגים בזמן מריבה, יהיה לנו קל יותר "לנצח" את זה, ולא להיכנע לכאב או לקושי. בכדי שנוכל ליישם את הכללים, חשוב לתרגל אותם גם במהלך השגרה. במהלך מריבה, כאשר הסערה הרגשית בעיצומה, לא קל להפעיל את השכל ולומר לעצמנו: "זה אסור וזה מותר". אבל, כשהכללים הללו משורשים בנו, כשכבר דיברנו עליהם ביחד (וגם לחוד), כשניסינו לתרגל זאת (אפילו בדמיון), בסופו של דבר בעז"ה, אפשר להצליח לעשות שינוי. אפשר באמת! תאמינו בעצמכם, ותראו תוצאות.

ובכדי לעזור לכם, הנה כמה כללי עשה ולא תעשה, תבחרו מה שנכון ומתאים בעבורכם.

לא לעשות:

• לא לכינויי גנאי. דברו על הרגשות שלכם. בלי לקלל, בלי להעליב, ובלי לכנות בשמות פוגעניים.
• לא לחיקויים. אל תחזרו על דברי בן או בת הזוג בחיקוי מלגלג. זה פוגע, ויותר מזה, משפיל. השפלה היא הדבר המרכזי שמעורר את הסערה הרגשית וחוסמת כל אפשרות לשיח מכבד וכנה.
• לא לערב זרים. אף פעם לא מומלץ להכניס לוויכוח את האמא שלו, או את הסבתא שלך. תדברו לעניין, על עצמכם בלבד.
• לא לנפח ולא להקצין. השימוש במילים כמו "תמיד", "אף פעם" ודומיהם, הם מתכון בטוח להגזמה והקצנה. "אף פעם אתה לא מתקשר אלי!" או, "תמיד את סותרת את דבריי כשאני מתעסק עם הילדים!". שוב, דברו על הרגשות שלכם, כמות שהם. אך אל תגזימו בתיאור המציאות. הגזמות מיותרת יכולות לעורר התנגדות אצל הצד השני, אשר בקלות מפתיעה, עלולות להוביל לחילופי האשמות ולמריבה סוערת.

כן לעשות:

• מיקוד עצמי. תתחילו את המשפט ב"אני" ודברו על רגשותיכם. למשל: "אני מרגישה לבד כשאתה לא מתקשר אלי במשך היום". "אני מרגיש פגוע ומושפל, כאשר את סותרת את דברי לפני הילדים". אפשר לצרף גם משפטים של בקשה. "אני מבקשת/זקוקה שתתקשר אלי יותר". "חשוב לי שתכבדי את דבריי מול הילדים". מיקוד עצמי, פותח את הלב להקשבה ולאמפתיה כנה, ומצמצם את הצורך "לתקוף" או "להתגונן".
• נדבר מחר. זה בהחלט לא כל כך נורא אם הוויכוח לא יסתיים היום. ובפרט כאשר המריבה מגיעה לצעקות, העלבות ולתקשורת שאינה יעילה. נסו לעצור את זה. ותמשיכו לדבר מחר. סביר להניח שמחר כבר תהיו רגועים יותר, ותוכלו להמשיך ולשוחח עם מודעות לדבריכם וכבוד הדדי גדול יותר. עם זאת, לעיתים "המחר" יכול להיות אפילו היום, בעוד שעה, כששנינו נרגע מעט. אך הדבר העיקרי הוא- אם הגענו למצב של צעקות ועלבונות. נעצור. נמשיך לדבר אחר כך. כי המציאות שנוצרה כרגע רק הורסת לנו.
• תור, תור. לא מדברים ביחד. זה פשוט לא עובד. פעם אני מדבר והשני מקשיב, ולאחר מכן מתחלפים. זה נשמע נורא פשטני, אבל זה אולי הדבר הכי מסובך לעשות. כשמתקיפים או מאשימים אותנו, באופן טבעי הכי בא לנו להחזיר. להגיב. להתגונן או לתקוף. עכשיו כדאי לנסות לעשות את השינוי. לסגור השפתיים חזק. ולהקשיב. לשמוע באמת מה הוא מרגיש. ואם יש לנו כוח… אפילו להתעניין. "ממתי את מרגישה ככה?" או "מה יכול לגרום לך להרגיש אחרת?". תקשיבו ותעניינו ברגשות ובתחושת, ורק לאחר מכן, יגיע תורכם לדבר.

על הנקודה הזו, אני מאוד ממליצה להתאמן גם סתם כך בימים ובשיחות שבשגרה. ככל שנתאמן על כך, זה ירגיל אותנו לשיח מקשיב ומתעניין. ואט אט גם בזמן מריבה נדע לכבד ולא לקטוע ולהתפרץ.

ועוד נקודה חשובה לסיום. המריבות שלנו הן אף פעם לא באמת, רק על הנושא המדובר. הן לא נוגעות רק בעובדה שבן הזוג לא ענה לטלפון או איחר לארוחת הערב. תמיד, אבל תמיד- המריבה נוגעת בשורשים עמוקים יותר של צרכים רגשיים עמוקים. "האם הוא אוהב אותי?", "האם אכפת לה ממני?", "עד כמה אני חשובה בעיניו?". ולכן הדבר אולי הכי חשוב, הוא לא לשכוח את האהבה, גם במריבה. ובהקשר לכך, עצה מעשית אחרונה ועיקרית. הכי עיקרית. (ומבטיחה לכם בעז"ה, שאם תנסו לעשות זאת, תראו שינויים גדולים). אז הנה:

במהלך המריבה או הוויכוח הלא נעים, תעצרו רגע, ותביעו רגש חם כלפי בן או בת הזוג. תעזבו רגע את "הדיון" ותביעו אהבה, ורגש כנה. למשל: "אני אוהב אותך, אני לא רוצה שנריב ולא רוצה לפגוע בך. את באמת יקרה לי". וגם, "כואב לי על המריבה הזו. אני אוהבת אותך, ולא רוצה לצער אותך".

תהיו אמיצים- ותנסו דווקא בזמן המריבה הלא נעימה- להראות שאתם אוהבים. זה ירכך את הצד השני. זה מרגיע ומקרב. וזה מה שאנחנו הכי צריכים, דווקא בזמן שכזה. לחוש נאהבים.

בחלק הבא, ניתן עצות נוספות להתמודדות עם מריבות, וכן תובנות על מה קורה לנו בנפשנו בזמן המריבה, ומה נרוויח בעקבות השינוי. יש למה לחכות… 

בהצלחה!

לתגובות: otsarpnimi@gmail.com