עוצו עצה ותופר

הסולטן הישיש שכב על מיטת חוליו כשכוחותיו הולכים ואוזלים. הוא חש כי ימיו ספורים וכי זוהי מחלתו האחרונה, ממנה כבר לא יחלים. הסולטן החליט, כי כעת הזמן המתאים להעביר את שרביט ההנהגה לבנו יחידו. נסיך העצר הצעיר, התעניין אך מעט מאוד בנושאי הממלכה. הנסיך היה עסוק כל כולו בתחרויות סוסים, מירוצי גמלים ותחביבים אחרים, "נושאים חשובים" אלו מילאו את כל זמנו ומחשבותיו, ולא נותר לו זמן לנושאים "משעממים" של מלוכה, הנהגה ושלטון. על כן, הזהירו אביו והתרה בו; "אל תעשה, ולו צעד אחד, לפני שאתה מתייעץ עם יועצי החכם והוותיק. לפני כל פעולה שאתה מתכנן לעשות, תתייעץ קודם ב"חכם באשי" היהודי, הרב הראשי של ממלכתי".

ימים ספורים חלפו והסולטן הלך בדרך כל הארץ, ובנו, הנסיך הצעיר, קיבל לידיו את ההנהגה. ליורש הצעיר היה חבר, ידיד נעורים, עבדאללה, איתו בילה את זמנו בספורט ובמשחקים. עבדאללה היה מומחה ו"מבין" בסוסים ובגמלים והוא עצמו היה פרש מעולה; עניני המלוכה עניינו אותו עוד פחות מאשר את חבירו הטוב, הנסיך. אבל הסולטן הצעיר, מבלי להתחשב בהזהרתו של אביו המנוח, מינה את עבדאללה ליועץ.

כאשר התייעץ הסולטן הצעיר עם יועצו החדש, עבדאללה, היה הלה משיב לו: "זו שאלה קשה, אני צריך להתבונן בה ולהתעמק במחשבתי". ולעיתים אף היה אומר, כי הוא זקוק לישון לילה, כיון שמידי פעם מתגלים בחלומו שליחים מן השמים… ואז היה עבדאללה ניגש באישון ליל, בהחבא, לביתו של החכם באשי, שואל בעצתו, ולמחרת היה מתייצב אצל הסולטן הצעיר עם עצה טובה, עצה שתמיד היתה מוצאת חן בעיני הסולטן ומנחילה לו הצלחה.

הסולטן הצעיר היה מאושר ושבע רצון מיועצו החדש, והוא העלה אותו מעל כל השרים אל המשרה הגבוהה ביותר ומינה אותו לווזירו האישי ולמשנה למלך.

עבדאללה מטבעו היה גאוותן גדול ותאוות הבצע שלו לא ידעה גבולות. הוא דרש תשלום מלא עבור כל טובה שעשה. הוא חסם את דרכי הגישה אל הסולטן, כולם היו צריכים לעבור דרכו וכך 'סחט' את כל מי שהזדקק לעזרתו. מובן מאליו, שכל יתר שרי המלוכה סלדו מהמשנה למלך החדש, והחלו לטכס עצה, כיצד להיפטר ממנו, אחת ולתמיד.

הסובלים העיקריים משגעון הגדלות ותאוות הממון של משנה המלך היו היהודים שתחת שלטון הסולטן. עבדאללה גזר עליהם גזירות שונות ומשונות, חדשים לבקרים, וכל זאת כדי שיצטרכו להיפגש עם הסולטן ולהתחנן לפניו שיבטל את הגזירה, ואז, כמו כל יתר נתיני הממלכה, יהיה עליהם לעבור דרכו, ובהזדמנות פז זו היה סוחט מהם ממון רב.

סבלנותם של שרי הממשלה פקעה. הם החליטו לגשת, בשקט ובהחבא, אל החכם באשי, כדי שיעוץ להם, כיצד להפטר מהווזיר השתלטן.

***

שניים משרי הממלכה הוותיקים ניצלו את ההזדמנות הראשונה בה עבדאללה לא נכח בארמון. הללו נכנסו אל הסולטן וסיפרו לו על מעלליו של ידידו. הם אמרו לסולטן, כי עבדאללה הינו נוכל ושקרן, וכל חכמתו ועצותיו הנבונות, אותן הוא מייעץ, אינם שלו כלל, אלא הם עצותיו של החכם באשי.

הסולטן מאן להאמין לדברי שרי הממלכה וטען כי הם טופלים על ידידו עלילת שווא. השרים, שבאמתחתם הונחה עצתו של החכם באשי, לא וויתרו ואמרו: "יש לנו דרך להוכיח את צדקתינו; אנו מבקשים מכבוד הסולטן להציב בפני המשנה למלך שלוש שאלות, ונראה אם הוא יידע להשיב עליהן. ובכן, השאלות הן:

1) מהיכן מגיעה השמש בבוקר, ולאן היא הולכת בערב?

2) מה המרחק בין השמים לארץ?

3) מה חושב הסולטן ברגע זה?

"אם המשנה למלך יענה נכונה על השאלות הללו", אמרו שרי הממלכה, "יהיה זה סימן, שאנו טופלים עליו עלילת שווא. אולם, באם הוא לא יידע להשיב עליהן, תהיה זאת הוכחה כי אנו דוברים אמת", סיימו השרים את דבריהם. הסולטן נענה לבקשתם.

למחרת היום, כאשר הגיע עבדאללה, כדרכו, לארמון הסולטן, פנה אליו הסולטן ואמר: "ידידי היקר והנכבד, שלושה דברים טרדו את מנוחתי אמש ולא הניחו לי לישון. רק אתה, יועצי החכם באדם, תוכל לענות לי על שאלות אלה ולהניח את דעתי.."

"ומה הם שלושת הדברים הללו, אדוני המלך?" שאל עבדאללה בסקרנות.

"הקשב היטב", אמר הסולטן, "ראשית, מהיכן זורחת השמש בבוקר ולאן היא הולכת בערב? שנית, כמה רחוקים השמים מהארץ? שלישית, מה אני חושב ברגע זה?"

עבדאללה, שלא ציפה לשאלות שכאלו, חשב וחכך בדעתו, ולבסוף אמר: "אדוני המלך, ירום הודו. אלו דברים קשים ועמוקים מאוד, ולא פלא שהם מטרידים את מנוחתו של המלך. תן לי שהות למחשבה, בעוד יומיים אתייצב כאן, ואז אענה על שאלותיך, אחת לאחת".

הסולטן הסכים ועבדאללה יצא לדרכו, כשהוא טרוד ומודאג עד מאוד. מיד כשהגיע לביתו, שלח שליחים לקרוא לחכם באשי, כדי לשאול אותו את שלוש השאלות.

"אלו הן באמת קושיות לא קלות", אמר החכם באשי לשמע השאלות. "תבוא אלי מחר, לאחר חצות היום. אני מקווה כי עד אז, אוכל להתפנות מעיסוקי הרבים ולחשוב על פתרון נכון לשאלות אלו".

למחרת היום התייצב עבדאללה בביתו של החכם באשי בקוצר רוח.

"אני מבקש את סליחתך, אדוני כבוד המשנה למלך", אמר החכם באשי, "אבל מאז שגזרת עלינו גזירות קשות, בזו אחר זו, אני מסתובב מודאג, מחשבתי אינה צלולה, ואינני יכול להתבונן ולהתעמק במחשבותי, לכן, לא הצלחתי למצוא פתרון הולם לשאלותיך. עצתי לך היא, צא מהעיר, חפש את רועה הצאן המקומי הרועה את צאנו באחו. הרועה הינו אדם חכם ונטול דאגות, וודאי הוא ייתן לך תשובות נכונות ונבונות לשאלותיך.

מבלי להמתין רגע נוסף, יצא עבדאללה אל מחוץ לעיר, שם פגש את רועה הצאן כשהוא מחלל בחלילו מנגינות שובות לב. היועץ הביט בפניו של רועה הצאן וסירב להאמין למראה עיניו. רועה הצאן דמה לו, לעבדאללה, כשתי טיפות מים, כאילו היו אחים תאומים. היועץ הציג בפני רועה הצאן את שלוש השאלות וחיכה למוצא פיו. לאחר מחשבה מעמיקה השיב רועה הצאן: "אלו הן באמת שאלות קשות, רק הסולטן הנכבד יכול לחשוב על שאלות כאלו. בוא אלי לכאן, מחר, ואולי עד אז, יהיו לי תשובות עבורכן.

יום המחרת הינו היום, בו הבטיח עבדאללה להתייצב בפני הסולטן עם תשובות בפיו. עליו להניח את דעתו של הסולטן, ולא, יאבד את ראשו. הוא הגיע לרועה הצאן בלב מלא תקוה, שכעת כבר יקבל מענה מספק לשאלותיו.

אולם, לאכזבתו הרבה, אמר רועה הצאן, כי לדאבונו, טרם הספיק לחשוב על השאלות… עבדאללה זינק ממקומו, כשהוא מפוחד עד עמקי נשמתו: "איך אבוא אל הסולטן ללא התשובות? הוא יקצר את גובהי בראש?

"אל דאגה, אדוני הנכבד והנעלה", אמר לו רועה הצאן, "יש לי עצה בשבילך; אני אלך אל הסולטן במקומך! הבה נחליף את בגדינו, ואני אתייצב בפני הסולטן. בדרכי, עד לארמון, אני מקווה שאצליח למצוא פתרון הולם עבור השאלות". עבדאללה קפץ ממקומו, והפעם, משמחה.

"לעולם לא אשכח לך את הטובה הזו", הודה מכל הלב לרועה הצאן ומסר לו את בגדיו. היועץ לבש את בגדיו המרופטים של רועה הצאן, ואילו רועה הצאן התהדר בבגדי השרד של המשנה למלך.

"שמור היטב על הכבשים והעיזים עד שאחזור, דאג שהם יאכלו לשובע", הורה לו רועה הצאן, וכשהוא שורק לעצמו נעימה עליזה, דילג הרועה המחופש במורד ההר לכיוון העיר, בדרכו אל ארמון הסולטן.

כשנכנס היועץ המדומה אל הסולטן, כשהוא מחקה את קולו ותנועותיו של היועץ עבדאללה, אמר בשמחה : "אדוני המלך, הבאתי לך תשובות על שאלותיך!"

"אני שמח מאוד, יועץ יקר וחכם. המתנתי לך בקוצר רוח. נו, מה בפיך? מה הם התשובות על שאלותי?"

"ובכן לשאלתך הראשונה, מהיכן מגיעה השמש בבוקר, ולאן היא הולכת בערב? התשובה היא, בבוקר מגיעה השמש ממזרח, ובערב הולכת היא למערב", ענה רועה הצאן.

"טוב מאוד, תשובה חכמה", אמר הסולטן בשמחה, "ומה המרחק בין השמים לארץ ?"

"בדיוק כפי המרחק שבין הארץ לשמים", השיב הרועה.

"יהלום! תשובה מבריקה", קרא הסולטן בהתלהבות. "ידעתי שיש לך ראש בריא על הכתפיים. וכעת, תאמר לי, יועץ חכם ונבון, מה חושב אני ברגע זה?"

"חושב הנך, אדוני המלך, שאני, הנני היועץ החכם שלך, אבל, לאמיתו של דבר, אני רועה הצאן המקומי…"

הסולטן פקח עליו זוג עיניים תמהות. "מה זאת אומרת?"

או אז, סיפר רועה הצאן לסולטן את כל השתלשלות הענינים; כיצד שניים משרי הממלכה באו אליו בשליחות החכם באשי ונתנו לו הוראות מפורטות, מה עליו לעשות ומה עליו לומר, כאשר יופיע בפניו יועצו של הסולטן עם שאלותיו…

כששמע הסולטן את סיפור המעשה פרץ בצחוק מתגלגל, צחק וצחק כשהוא אוחז בצידיו מבלי יכולת להפסיק. לאחר שנרגע מעט, אמר לו רועה הצאן: "אדוני המלך, היועץ שלך ממתין לי עם הבהמות…"

"הוא יכול להמשיך ולחכות!" קרא הסולטן ושוב החל ל'התגלגל' מצחוק. "מהיום ואילך, אתה מתמנה להיות המשנה למלך, והחכם באשי יתמנה להיות יועצי, ואילו עבדאללה השקרן הנתעב, ימשיך לחיות עם הבהמות: מתאים לו יותר להיות רועה צאן מאשר משנה למלך! הוא יכול להמשיך לשבת שם ולהמתין…