הסמל הנשגב ביותר למסירות-הנפש היהודית הוא 'עקידת-יצחק'. בכל עת שיהודים רוצים לעורר זכות-אבות, הם מזכירים בתפילה את מסירות-נפשו של אברהם-אבינו שהיה מוכן לעקוד את בנו-יחידו עבור הקב"ה. אך למעשה היה זה הניסיון העשירי שבו נתנסה אברהם. אחד הניסיונות הקודמים היה באור-כשדים, כאשר אברהם השליך את עצמו לכבשן-האש עבור נאמנותו לבורא-העולם. והנה, ממסירות-הנפש הנפלאה הזאת אין עושים נס ודגל וכמעט שאין מזכירים אותה. הניסיון שעליו גאוותו של עם-ישראל הוא דוקא הניסיון העשירי, ניסיון ה'עקידה'!
הגמרא מסבירה את הלשון "קח נא את בנך וגו'", שהקב"ה אמר בכך לאברהם: "ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן; עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים". ולכאורה למה? הרי בפועל הוא מסר בהם את נפשו! ובכלל מתעוררת כאן השאלה, במה יתרונו הגדול של ניסיון ה'עקידה' על הניסיונות האחרים?
שיקולי כדאיות
מסירות-נפש, במשמעותה האמתית, היא ויתור מוחלט של האדם על ישותו ועל מציאותו-האישית. אם אדם 'מוותר', למשל, על מכונית תמורת דירה, אין זו 'מסירות-נפש', כי ה'וויתור' אינו בא להקטין את המציאות האישית, אלא להגדילה. באותה מידה אפשר לשאול, אם אדם שמוסר את נפשו כדי לזכות בחיי העולם-הבא הוא אכן בעל מסירות-נפש אמתית? כשם שדירה שווה יותר ממכונית, כך העולם-הבא שווה (בעיני כל יהודי מאמין) יותר מהעולם-הזה. אז מה הפלא שכאשר דורשים ממנו לבחור בין העולם-הזה לבין העולם-הבא – הוא מעדיף את חיי העולם-הבא?
או דוגמא אחרת. אדם שכל ימיו דגל באידיאולוגיה מסוימת, טיפח אותה, הפיץ אותה, הקים לה תלמידים, ולפתע מעמידים בפניו ברירה: להתכחש לה בפומבי או למות. ברור שהשיטה והאידיאולוגיה יקרים בעיניו הרבה יותר מחייו האישיים. הוא יבכר למות בגלל שיקול פשוט של כדאיות: האידיאולוגיה היא המהות של חייו, הרבה יותר מעצם החיים. כשהוא מוסר את נפשו למות, אין זה דווקא ביטוי של איבוד הישות העצמית, אלא אדרבה – שמירה על מה שבעיניו נראה כעצם ישותו ומציאותו.
זה מה שאמר הקב"ה לאברהם, שאם לא יעמוד בניסיון ה'עקידה' יאמרו שאין ממש בניסיונות הקודמים. את עמידתו של אברהם בניסיונות הללו ניתן יהיה לפרש כשמירה על השיטה והאידיאולוגיה שטיפח, שהייתה יקרה לו יותר מחייו. לא נראית בניסיונות אלה בבירור מסירות-הנפש במובנה האמיתי.
בלי תנאים
מסירות-נפש אמתית התגלתה דווקא בניסיון ה'עקידה'. היה זה ניסיון שלא היה בו שום הגיון ושום 'כדאיות'. בעוד שבניסיון של אור-כשדים התקדש שם ה' בעיני האנשים הרבים שצפו במחזה, הרי נסיון ה'עקידה' התרחש במקום שלא היה בו אדם זר. אם אברהם היה מקריב את יצחק לעולה, איש לא היה רואה זאת. זאת ועוד: יצחק היווה את היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אם היה נשחט לעולה, היה בא בכך הקץ על האמונה בה' שהפיץ וגילה אברהם. לפי כל שיקול הגיוני היה זה דבר חסר כל טעם ותועלת. וזה היה ניסיונו הגדול של אברהם: האם גם במקרה שאין בו שום טעם ושום הגיון, ושהוא גם עשוי לחסל את כל מה שבנה וטיפח בימי חייו, הוא ידבק בה' ויבצע את ציוויו בלי לשאול ובלי לערער!
כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמתית של אברהם-אבינו, מסירות-נפש ללא תנאים, מסירות-נפש שהיא מעל כל הגיון. כאן הומחשה דביקותו המוחלטת בה', שעבורה הוא מוכן למסור הכול – את כל מהותו ומציאותו, גם הגשמית וגם הרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו אברהם-אבינו והיא העומדת לזכותנו בכל דור ודור
